אפשר בקלות למצוא שלל סיבות ליכולת החלשה ולהפסד של נבחרת ישראל שלשום 1:0 בקוסובו: ההחלטה הטקטית לעלות עם שחקנים יותר טכניים מאשר פיזיים שהיו מסתדרים טוב יותר על מרעה הפרות שעליו שוחק המשחק; לפתוח עם ערן זהבי שלא שיחק יותר מחודש ולהשאיר אותו על המגרש 90 דקות; לעלות בהרכב עם שגיב יחזקאל, למרות שהתלונן על כאבים לאחר מתיחה בשריר בגבו ממש לפני הפתיחה, וקיבל זריקה – מה שבסופו של דבר נגמר בפציעה מוקדמת של שחקן הכנף וחילוף מהיר.
משחקים ברגשות
אבל האמת היא שאין שום תירוצים, יש רק גורמים שלקוחים מהמציאות: כבר מהיציע היה ברור שהפער בין מידת המוטיבציה של השחקנים לנצח עבור המדינה, לבין היכולת הפסיכולוגית שלהם ליישם את הרצון הזה, היה בלתי ניתן לגישור. שחקנים, יותר נכון בני אדם, שעברו טראומה לאומית כשהופרדו ממשפחותיהם כשהמלחמה עדיין בוערת – ועוד הלבישו עליהם משימה להרים את המורל של מדינה השרויה באבל; ארבעה משחקים מכריעים בעשרה ימים; סידורי ביטחון מטורפים, כולל איסור לצאת מהמלון במשך כל השהות בקוסובו; ההקדשה לילד חטוף בן שמונה שחולצתו נתלתה בחדר ההלבשה בין המדים של הקפטן אלי דסה לערן זהבי; שריקות הבוז בהמנון כשהם עומדים ודומעים וידיהם מסמנות לב שבור.
אם חושבים על זה קצת, הנבחרת צריכה לקבל עיטור חוסן על כך שבכלל הגיעה לפרישטינה. על כך ששיחקה ונתנה הכל. הדרישה מהם לשחק כדורגל, כשהרגליים והראש נמצאים בשתי יבשות נפרדות, היא כמעט בלתי הגיונית.
האתוס הישראלי
אלון חזן אמר דבר מאוד חשוב לאחר ההפסד. כשנשאל אם לא טעה בבחירת ההרכב ובטקטיקה, המאמן, לא במילים האלו ממש, ענה כך: אני לא מתגמש. זה מי שאנחנו לטוב ולרע. אנחנו לא הולכים להפוך לקבוצה פיזית, אנחנו קבוצה טכנית, על זה נקום וניפול.
הגישה הזו אמנם נכשלה במרעה הפרות בפרישטינה, אבל זו הגישה הנכונה. חזן מחויב לאתוס, למה שהכדורגל הישראלי מצטיין בו ומגדל בתוכו לאורך כל הדרך – שחקנים טכניים. גרזנים כמו טל בנין או טל בן־חיים גדלים פה פעם בדור. אתה משחק עם מה שיש לך, וזה מה שיש לך. אתה תמיד תעדיף נבחרת הולנדית טיפוסית שעפה בתמימות בשמינית מאשר הנבחרת הדה־יונגית שהגיעה לגמר ב־2010. אתוס.
חזן צריך להישאר שם. אחרי המשחק בקוסובו הוא ציין עובדה נוספת: לאחר שראה שישראל לא יכולה לפתח את המשחק הרגיל שלה, במחצית השנייה הוא שלח למגרש את כל הכלים ההתקפיים. זה גרם לכך שכל התקפה של המארחת הייתה חצי גול, אבל זה היה הסיכוי היחיד. וזה גם משהו שחזן יכול להרשות לעצמו עם עומרי גלזר כפוליסת ביטוח.
המאמן חייב להמשיך במודל של "אין לנו מה להפסיד". זה לא משנה אם נפסיד 6:0, העיקר שנשאיר סיכוי לנצח. חזן והנבחרת לא יכולים להרשות לעצמם עוד משחק כמו בערב ראשון. הקופה עדיין מלאה, הנבחרת צריכה ללכת על כולה. כאמור, אין מה להפסיד.
מאות אוהדים ישראלים ויהודים המתגוררים באזור בודפשט צפויים להגיע למשחקים הביתיים בהונגריה נגד שווייץ ורומניה, ביניהם ילדים מהעוטף. האצטדיון המארח נמצא בעיירה פלצ'וסט, המרוחקת חצי שעה מהבירה, ונקרא "פאנצ'ו ארנה", עם קיבולת של 3,865 מקומות. "לראות משחק בפאנצ'ו זו חוויה כמעט דתית. אתה מרגיש בכנסייה ולא במגרש כדורגל", הסביר האתר המקומי "סטדיומדיבי".
האצטדיון נחנך ב־2014, והליך בנייתו לווה בהאשמות על שוחד ותמריצים לא חוקיים של הממשלה לחברות פרטיות. בנוסף, נשמעו ביקורות על כך שתכולת האצטדיון גבוהה פי שניים מאשר מספר התושבים בעירייה. אבל לראש הממשלה ויקטור אורבן הייתה חשיבות מיוחדת להשקעה בפאנצ'ו ולהפיכתו לקסם ארכיטקטוני: מדובר בעיירה שבה נולד ובה הוא נופש בסופי השבוע.
"אנחנו יכולים להתלונן על הרבה דברים אצל אורבן", אומר לי הדי־ג'יי אדם מאזארוס בטיסה לבודפשט, "אבל אנחנו לא יכולים להתלונן על כדורגל. שם הוא מפנק אותנו". אורבן, כדורגלן בצעירותו, עושה הון פוליטי מהמקורות שלו ומחיבתו לענף: הוא מממן בין היתר קבוצות מיעוטים הונגריים בארצות השכנות כדי לחזק את הכוח הפוליטי שם, ממנה מקורבים לתפקידים בכירים ששולטים בתקציבי ענק לבניית אצטדיונים, ומביא אירועי כדורגל להונגריה במטרה להאדיר את שמה ובעיקר את שמו.
בניון: אני בטוח שנהיה ביורו
המנהל המקצועי יוסי בניון התייחס להפסד בקוסובו ונשמע אופטימי לקראת שני המשחקים בהונגריה: "לא יודע איך מאשרים מגרש כזה, אבל גם אם היינו מנצחים שם היינו צריכים לנצח את רומניה. אין לי טענה לאף אחד. רצינו לשמח את אזרחי המדינה, לצערי זה לא קרה. אני מאמין שנהיה ביורו במאה אחוז, זה גם מה שאמרתי לשחקנים. היה לי קשה לראות אותם מאוכזבים. מרגיש לי טבעי שערן זהבי איתנו. היינו חברים הרבה שנים, ונמשיך להיות חברים".
