בדיוק שבוע אחרי השבת השחורה הלכה הבימאית נילי טל לשחק שש־בש בחוף מציצים, כמו בכל שבוע כבר 40 שנה. בבית קפה סמוך פגשה חבר ותיק בשם ירון עירוני, שאמר לה: "תכירי, זה הבן שלי, יהל, הוא היה הצלם של המסיבה ברעים".
טל, שועלת דוקו ותיקה שמאחוריה כבר עשרות סרטי תעודה, בהם "כלות מאוקראינה", "עלייתה ונפילתה של ענבל אור", "רצח ללא מניע" - על רצח עינב רוגל על ידי גלעד שמן, "גשר כחול לבן" - על קריסת גשר המכביה ועוד, מיד התיישבה לצד האב ובנו.
"ואני מסתכלת על הבן, ואני רואה שהוא פצוע ברגל, ואומרת לילד המתוק הזה בן ה־18, 'תגיע אליי הלילה עם כל החומר שצילמת".
מה הוא צילם מהתקיפה?
"חומרים מסויטים וגם את עצמו בתוך מיגונית, חלקי ידיים, חלקי רגליים וחתיכות גוף. ואני אומרת לו, 'שב פה', ומדליקה מצלמה, והוא מתחיל לדבר ואני מתעדת, ופתאום הוא אומר, 'היה איתי עוד חבר', ואני מבינה שיש לי כאן אולי משהו גדול יותר".
ואז מתפרסם הקול הקורא של "כאן" לסרט דוקו על המסיבה, ואת מבינה שאת הולכת להגיש הצעה?
"כן. אני לוקחת את כל מה שצילמתי, את שני החבר'ה בני ה־18, מזעיקה עורך שעובד איתי שנים ומבקשת ממנו, 'בוא נעשה טריילר ונגיש'. ההגשות לקול הקורא נגמרו בחצות, ב־13 דקות לחצות שלחנו את הטריילר. כעבור כמה ימים חזרו אליי ממחלקת הדוקו של 'כאן', מחלקה נהדרת של נשים בראשותה של גילי גאון שעושה נפלאות, ואמרו לי: 'עלית שלב. תהיה לך פרזנטציה'".
אבל לטל זה לא הספיק. "פירסמתי שאני עושה סרט על המסיבה ברעים וביקשתי משורדים להתקשר אליי".
כמה התקשרו?
"מאות. ואז, אחת הפניות מובילה אותי לשני סיפורים שאני מחליטה שהם יהיו הסרט שלי. מדובר בשתי נשים בנות 40, כל אחת אמא לשלושה ילדים. כל אחת מגיעה למסיבה ברעים. אחת חוזרת בחיים, ואחת נרצחה".
סיפור שתופס אותך
אני כבר עם צמרמורת. אין ספק שטל יודעת לספר סיפור, וכדי להבין זאת די לעקוב אחרי הרזומה העשיר שלה, שבו תיעדה מקרים שונים של רציחות, יצרה דיוקנאות מסך מרתקים של דמויות שנויות במחלוקת וכיוונה עדשה חוקרת וסקרנית אל עבר המציאות הישראלית על שלל תצורותיה.
מן הסתם נפגשת כבר עם האישה ששרדה את התופת.
"פגשתי אותה, ופגשתי את הילדים ואת בני הזוג של שתיהן ואת החברים, ואני מאשרת לעצמי שיש לי פה סיפור ענק שצריך לספר אותו, כי יש מה לספר. לא לכולם יש סיפור חיים מעניין, אבל האישה ששרדה, וואו, היא יודעת לספר את הסיפור שלה, ומעט מאוד יודעים להחזיק מסך כמוה במשך דקות ארוכות", אומרת טל, והקול המעט חרוך שלה כבר מלווה בדמיוני את הפסקול.
מה הדבר הכי חשוב בסרט דוקו?
"בני האדם. תמיד זה בני אדם. זה מה שמסקרן אותי וזה גם מה שמשך אותי עכשיו להגיש את ההצעה. אל תשכחי, אני בת 80, כמה אני עוד יכולה לרוץ בג'בלאות, הרי יש עשרות יוצרות ויוצרים צעירים ממני שיעשו את זה יותר מהר, אבל ברגע שאת מגיעה לסיפור, הוא תופס אותך. וזה לקח זמן להגיע לסיפור הזה. דיברתי עם עשרות שפנו אליי והיו במסיבה".
טל אומרת שלכל הצעירים הנפלאים הללו, שיהיו לכודים עוד זמן רב בציפורני הזיכרונות, היא ממליצה על דבר אחד מאוד ברור: ספורט.
"אמרתי להם, 'תתחילו לרוץ'. ספורט עושה לך טוב. את מתאמצת. את מזיעה החוצה את הכל. אני צלחתי את כל אירופה באופניים רגילים, מאות קילומטרים דיוושתי, וזו אמונתי. תרוצו כל יום מאה מטר ותגדילו לקילומטר עד שתרוצו מרתון ותוציאו מעצמכם את הטראומה. רק ככה".
אז מתי נראה את הסרט?
"אני לא עושה דוקו בחודשיים. מי שאומר לך שזה אפשרי מתכוון לכתבת טלוויזיה ולא לסרט עם נרטיב".
אומרים שכשלנו בתיעוד השבת השחורה.
"זה לא נכון. לא כשלנו בתיעוד. אולי כשלנו בלהראות את התיעוד, בלהראות את הזוועה. יכול להיות שדניאל הגרי צריך לרוץ בכל העולם עם הסרט החזק שהפיקו בדובר צה"ל ולהראות שזה קרה, אבל יש תיעוד ולא כשלנו. כולנו צריכים להעביר את הסרט של דובר צה"ל לכל החברים שלנו בעולם, ומי שלא יכול לעמוד בזה - אל תסתכל. מספיק להיות עם רחום וחנון. הסרט הזה היה צריך להיות בכל תחנת טלוויזיה". *
