היד כואבת לי כבר חודש וחצי. אולי זו התעלה הקרפלית, אולי סואץ. מה אני יודע. בהתחלה אמרו שהרופא במילואים. אחר כך הוא חזר מהמילואים אבל לא היו תורים. אחר כך כבר כאבה לי היד מכדי להקליד בלי הפסקה באפליקציה של מכבי אז ויתרתי.
אני לא יודע איך זה ייגמר; אולי היא תנשור, אולי אני אנשור קודם. מה זה משנה; פרופורציות. שום דבר לא נראה עד כדי כך טרגי או דחוף כרגע. שום דבר, כלום, מלבד להחזיר את החטופים, עכשיו. מלבד להוליד את ישראל מחדש, אחר כך. מלבד לדעת שזה מאחורינו כשזה יהיה מאחורינו. שום דבר חוץ מזה.
פרופורציות.
כי באמת שפתאום הכל, מלבד החטופים והמלחמה, נראה כמעט חסר חשיבות. כשמשחק המחשב של הילד קרס השבוע – והילד קרס איתו, כי הבן אדם בחופש גדול מאז יולי והמסגרת היחידה שלו היא מלבן של מוניטור מחשב – והתחיל לצעוק וליילל כמו שהוא עושה במקרים כאלה ולטעון שהעולם כמו שהוא הכיר הגיע אל קיצו, ושאני חייב, דחוף, בהול, לסדר לו את זה, הייתי בדיוק באמצע דברים חשובים יותר (לרחם על עצמי בגלל היד הכואבת) ומצאתי את עצמי אומר לו בזעם בדיוק את מה שאסור היה לי להגיד: חמודי, ילדים בגילך, וקטנים ממך, חטופים עכשיו בעזה, ואתה בוכה על משחק מחשב?! תראה אותך! פרופורציות!
הוא לא קיבל את זה טוב. הוא גם לא קיבל פרופורציות.
אז סידרתי לו את המחשב, ושבו בנים לאין־גבולם.
אבל בינתיים התקלקל מדיח הכלים. הטכנאי שהגיע קבע את שעת וסיבת המוות (שבץ משאבתי) ואמר: "אתה אומר שיש לך אותו כבר עשר שנים? נו, הוא חי חיים מלאים וראה הכל, אל תצטער, תקנה חדש".
מאז אני שוטף כלים ידנית. עם היד הכואבת.
פרופורציות.
אמא שלי עברה לפני כמה שבועות אירוע מוחי. היא לא הייתה במצב חד במיוחד כבר קודם, והאירוע סיים את העבודה, אבל לא את חייה; כרגע היא במצב שבו, כמו שנהוג לומר, האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית. אני לא משועשע אפילו קצת בקשר לזה, אבל יש לי פרופורציות; לפחות, אני אומר לעצמי, נחסכו ממנה זוועות המלחמה הנוכחית. הנה דבר אחד – גרוע מכל הקודמים – שהיא כבר לא יודעת ולא תדע ממנו; היא לא תדע שבעזה יושבים 239 ישראלים חטופים. היא אפילו לא תדע שאזעקה בחוץ, ואם תדע, לא תבין מה המשמעות. אין לה פרופורציות. אין לה כמעט כלום מלבדנו. אולי עדיף ככה כרגע בשבילה.
כי האירוע הזה באמת לא פרופורציונלי לכלום. לא מתחיל בכלל להתקרב לאסונות ישראליים קודמים – לא לפיגועי תקופת אוסלו, לא לשריפת יערות הכרמל, לא לאסון המסוקים, לא לליל הגילשונים; לא, זו טרגדיה בקנה מידה לא פרופורציונלי לשום דבר שישראל ידעה. איך אפשר בכלל לתפוס מחשבתית מספר כמו 239 אזרחים חטופים כשהפרופורציה שלך היא גלעד שליט אחד? איך אפשר לתפוס 1,400 הרוגים כשהאסון הכבד ביותר שרץ לך בראש הוא 45 הרוגים במירון?
אלו פרופורציות מהלכות אימים של אסון טבע, של פגיעת מטאור, של גודזילה. אף פעם לא ידעת איך תגיב במקרה כזה, וקיווית והנחת שזה לעולם לא יקרה; והנה, קרה. ביום אחד קרה. התגובה הפרופורציונלית היחידה שלי, בינתיים, היא לנסות לספור את הדברים הטובים הקטנים שהדבר הזה בכל זאת מביא איתו ככל שחולף הזמן. למשל פרופורציות. אבל הנה עוד כמה דברים קטנים וטובים – קחו, שיהיה גם לכם:
* נתב"ג ריק – כן, יצא לי להיות שם לרגע השבוע. לא תאמינו כמה ריק. באמת שעדיף כבר לנצל את אולם הנוסעים היוצאים הענק הזה לחתונות, בריתות או הקמת קיבוץ זמני חדש למפוני ניר עוז. חבל שסתם יעמוד.
* וגם אין לאן לנסוע – העולם אנטישמי. אוקיי, זה מוגזם; עדיין אפשר להסתובב בו בחופשיות, אבל עדיף יותר בשקט, פחות בעברית, ואם שואלים אותך מאיפה אתה, עדיף לא להסתבך ולענות בפשטות "איי פארו". מה כבר הסיכוי ליפול על נהג מונית דובר פארואזית?
* התחלף לנו דיסקט – כולנו, באיזשהו מקום, החלפנו דיסקט. וגם חזרנו להגיד "דיסקט". כולנו הבנו משהו משמעותי שלא הבנו קודם. לכולנו ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. לכולנו גם ברור שמה שהיה ינסה להמשיך להיות – למעשה הוא כבר מנסה. הוא עובד בזה. לכולנו ברור שדיסקט מחליפים בקלפי, אבל לא ייתכן שלא יתחלף אף פעם, בטח לא אחרי האסון הלאומי הכבד מכולם. ולכולנו ברור שעוד כמה דיסקטים חייבים להיות מוחלפים, עדיף במשהו שהוא לא דיסקטים; דיסקטים לא עובדים כבר שנים.
* מתחילים מוקדם – ההודעות מתחילות לטפטף לנייד כבר בשבע בבוקר. בשמונה עסקים כרגיל, כולם עונים לכולם. אולי כי מחשיך מוקדם כל כך (בעניין שעון החורף: אפשר כבר להפסיק עם זה. על מי אנחנו עובדים?), אולי כי רוב החנויות נסגרות כבר בארבע־חמש. אבל להתחיל את היום מוקדם (אני מדבר על שבע, כן? לא קודם!) עושה טוב לנמרצות הכללית ולמחזור הדם.
* עכשיו במבצע – לא מבצע, מלחמה, אבל ההאטה במשק מביאה להנחות גדולות ברוב החנויות. אז תקנו כמה שאפשר, עדיף תוצרת ישראל.
* אבל אין כסף – זו לא תקופה להוצאות. גם לא להכנסות, מסתבר. זו תקופה להתייחד עם הכסף שלך בדל"ת אמותיכם ולנסות לגרום לו לאהוב אותך מספיק כדי להישאר.
* הפקקים בתל־אביב חזרו – וביומיים הראשונים עשיתי עם זה משהו חסר תקדים: שמחתי. כי שגרה. כי לא עוד עיר הרפאים של הלם השבועות הראשונים. כי יש חיים אחרי המוות. ועכשיו תזוזו, סאמק, ירוק כבר שעה.
* תקווה – בשנים האחרונות, בכל פעם שחשבנו שהגענו לקרקעית, נשמעו דפיקות (או קללות של דודי אמסלם ומיקי זוהר מול הורים שכולים) מלמטה. נדמה לי שאפשר כבר להסכים שב־7 באוקטובר נשמעה החבטה הסופית; פגענו בקרקעית. בעוצמה נוראה. ישראל תשתנה עכשיו; אולי מיד, אולי לאט יותר, אבל דרמטית. מחדל יום כיפור הביא למהפך 77', והמהפך ברא כאן ישראל חדשה, כולל שלום עם מצרים, רפורמה כלכלית, שמיים פתוחים, הפרטה, תפיסה עצמית מערבית ויזהר כהן. ישראל המושחתת של מפא"י ההיסטורית חדלה להתקיים. עכשיו תורה של ישראל הליכודית המושחתת של נתניהו ללכת, ותורה של ישראל חדשה, ישראל 3.0, לקום. והנה התקווה הכמעט מוחשית: שהיא הולכת להיות משהו ששווה להישאר בשבילו. משהו שבאמת מחכה לנו שם, מעבר להרי החושך. ×
מחדל יום כיפור הביא למהפך 77', והמהפך ברא כאן ישראל חדשה. ישראל המושחתת של מפא"י ההיסטורית חדלה להתקיים. עכשיו תורה של ישראל הליכודית המושחתת של נתניהו ללכת, ותורה של ישראל 3.0 לקום
