בכיכר החטופים / במוצ"ש האחרון בערב הלכתי לכיכר החטופים לשיר את "אנחנו לא צריכים" למול הקהל שבא לתמוך במשפחות הקרועות מצער ומדאגה. הכיכר הייתה מפוצצת כאב וזעם ותחושת אין אונים. תחזירו אותם עכשיו, עכשיו. עכשיו, עכשיו! זעקו.
אי־אפשר היה להכניס סיכה בתוך הכאב הזה. עיניהם דמעו. לרגע פגשתי את חיים ילין, איש הכאב מבארי שעיניו דומעות כל הזמן מעצמן.
אבל ובעיקר, חלקי משפחות שהכאב ניבט מהם באופן יוצא דופן. כאב מוקדם ועמוק של דאגה וחוסר. כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו מישהו מבני משפחתו נמצא בין החטופים.
"תגיד כמה מילים", ביקש האיש, "הם לא רוצים רק שירים". "אבל אני מבטא עצמי בשירים", עונה לו. אז אמנם בסוף אמרתי מה שאמרתי, אבל בעיקר שרנו את השיר עם השורה ותן שיחזור שוב לביתו שמבטא הכל.
אחר כך בדרך חזרה אמר צח־צח: לא בטוח שמותר לחייך, ואם לחייך אז עד איזה מִפְתָּח שפתיים? ובאשר לצחוק מתגלגל, נשאיר אותו לרגע שיחזירו את החטופים וחיילינו ישלימו את משימתם.
כאב על קשת / "שמע, יש לך טראומה משנית", היא אומרת. "אתה כל הזמן בהלוויות, שבעה ואזכרות, מה אתה חושב? שהפצע לא נפער גם אצלך?"
"הכוכבים שחורים בימים אלה אצל כולם", אני עונה.
יכול לבוא לאזכרה בערבה של אוהד כהן ז"ל משלדג? אני מחליט שכן, ואנחנו יוצאים לדרך בבוקר. אוהד כהן נקבר ביישובו עידן בצפון הערבה. מרחק שלוש שעות מהעיר הגדולה. אנחנו מדרימים וכבר יורדים בירידות מדימונה וכשאנחנו מגיעים למושב (מאה משפחות מול גבול ירדן) אני נפגש לפני האזכרה עם נטליה קסרוטי שמגיעה מדרום־דרום הערבה למושב כדי לספר לי אובדן על בנה קשת יפה התואר שנרצח במסיבה ברעים. היא מביאה לנו תמרים וסילאן. שנינו נרגשים. היא אוחזת בידי. בוכים. ואיך לא?
האזכרה / אחר כך אנחנו יורדים במורד הכביש אל מחוץ למושב. כמה תאילנדים חוצים את השער עם עגלה. ובבית העלמין הקטן נערכת האזכרה ל"בודי", כך קראו חבריו לאוהד ז"ל.
בזמן ההספדים אני לא יכול לנתק את המבט מהוריו משה ומיכל ובנותיהם. כל הכאב שבעולם על פניהם. וככה, לאט־לאט אני מתחיל להבין איזו דמות מיוחדת במינה היה אוהד. וכשניגש למיקרופון המפקד של אוהד, י' שמו, בחור מוצק, קול נעים, מצויד ברובה ובאקדח, הוא שם לקהל הספד לפנים וללב שמרגש את הנוכחים עד דמעות. ושאני מביא אותו הנה במלואו:
ההבטחה / "אני כותב לך את זה, בודי, דווקא ביום ההולדת שלך. נשמע לא הגיוני ובלתי נתפס אבל במחשבה שנייה הכל הגיוני מ־7 באוקטובר. ואבחר דווקא לדבר על מה שכן היית, ותמשיך להיות עבורי ועבור הצוות.
“ההיכרות הראשונה שלנו הייתה לפני שנתיים. אני קורא לך לשיחת פתיחה, מהשיחות שביצעתי לפניך מבין שרוב שיחות הפתיחה יהיו בעיקר מפוחדות ואני הוא זה שאצטרך להוביל את השיחה. אבל לא אם מדובר בך. אנחנו יושבים אחד על אחד ואני מציג את עצמי בפניך ואני מתחיל לשאול שאלות, שאלות גנריות שמפקד צוות צעיר שואל חייל טרי שרק הגיע מהבקו"ם, כמו: מי אתה? מאיפה אתה? מה אתה אוהב לעשות? תאר לי מה היית רוצה לשנות בך,
“מהר מאוד אתה מאבד עניין בשאלות שלי. כמובן שחבל לבזבז זמן שיחה על נושאים גנריים ויבשים. ואז אתה שואל אותי בשיא הכנות והטבעיות שמאפיינות אותך, 'תגיד, יש לך מישהי?'
“ואני עונה לך: 'לא'. ואתה עונה לי עם הקריצה הזאת שאתה אוהב לעשות, ׳אל תדאג, נסדר אותך׳.
“נכנסתי להלם, לקח לי כמה שניות להחליט איך להגיב לסיטואציה, להעמיד אותך במקום או בכלל
לחייך ולשתוק. באופן מוזר הרגשתי בנוח לצחוק איתך ולדבר איתך על הכל חוץ מעל מה שבאמת תיכננתי. וכך התנהלה השיחה הראשונה שלנו, בלי תבניות ובלי הגדרות - תכלס... כמו כל הקשר שהיה לנו.
“כזה אתה, תמיד עושה דברים אחרת, תמיד חושב אחרת מכולם, אומר את מה שאף אחד לא מעז להגיד. לפעמים הראש השונה שלך משחק לטובתך ולפעמים לא ידעת מה הם גבולות, או שבעצם ידעת ובחרת לחצות אותם - אבל זה בודי, זה מי שאתה וזה הצבע הכל כך מיוחד שהכנסת לנו.
“בכל תדריך, לפני ששיחררתי את הצוות לסופ״ש בבית, עברתם תדריך יציאה. בתדריך הוגדרו נהלים ברורים של מה אסור ומה מותר, במטרה שתחזרו שלמים ובריאים אחרי הסופ״ש להמשך המסלול.
“הצגתי בפניכם את כל פעילויות הספורט והאקסטרים שיש להימנע מהן. כדורגל, טיפוס, גלישה, כדורסל, טניס, הוקי קרח, אופנוע והרשימה רק הולכת וממשיכה. בגדול איפשרתי לכם רק לראות טלוויזיה... אתה כהרגלך, כמו בודי, מצאת את הפִרצה בגדר. הצלחת להפתיע אותי עם צילומים של שיטפונות בערבה שבחרת להיכנס אליהם רק כדי לתפוס אותם בעדשת המצלמה לפני שמגיעים. תכלס, צודק - לא הגדרתי שאסור.
“ואיך אפשר שלא להתייחס להקפצה שעשית לאמא ואבא ב־02:00 בלילה להלל יפה. בחרת את הטוב ביותר: נחש צפע ישראלי מצוי, שמן, לאחר תרדמת חורף, ולא מספיק כל זה, גם בחר להכיש אותך באזור הלב.
“אתה שוכב במיטת אשפוז ואנחנו בספק אם תצא מזה, מקווים שתזכור איך קוראים לך. הרופאים מפגינים חוסר ודאות מוחלט ואתה, כמו בודי, בוחר תוך פחות מ־24 שעות להתעורר. ציפינו שאחד המשפטים הראשונים שייצאו לך מהפה זה 'איפה אני? מה קרה לי? אני אצא מזה'?
“אתה בחרת להתבאס עלינו שלא צילמנו אותך באותם רגעים אחרי שהסברנו לך שלא היה אפשר לראות את הצוואר שלך מרוב נוזלים - זיכרון נוסף לאוסף שמדגיש את האופטימיות והקלילות שיש בך.
“בודי, תודה על שנתיים מלאות בהרפתקאות, ריגושים, רגעים מרתקים, רגעים של כנות ופתיחות. תודה על האור שתמיד הוספת לרגעים הקשים ביותר שהצוות נאלץ להתמודד איתם וגם אני, יחד ולחוד.
“כולך טוב ולב ענק שבא לידי ביטוי בשפע של אינטליגנציה ורגישות חברתית. נמשיך בדרכך שלך עד יומנו האחרון, נמשיך את אותה הדרך שסללנו יחד ממש פה, בפיתוח צוות לפני שנה בחאן שלך. אני לוקח עליי את האחריות לדאוג שכשהשם שלך נאמר בחדר, לכולם יעלה חיוך והחדר יתמלא באופטימיות ובאור במקום עצב ופספוס - מגיע לך שיעלו כל הדברים הטובים שעשית, המעשים הטיפשיים שבחרת לעשות ומה שמייחד רק אותך.
“משה ומיכל, ישבתי כאן לפני שנתיים, בסלון שלכם. הקראתי מכתב בו כתבתי שאני מבטיח לעשות את מרב המאמצים להחזיר את ילדכם הביתה בשלום, אך אתם מוכרחים להכיר בסיכון הכרוך בשירות ביחידה שאליה מתגייס ילדכם. בסוף השיחה הוספתי בחיוך קטן, שאין לכם מה לדאוג ואם כבר קרבי אז עדיף שלדג. הרי ברור שהפעילות שהיחידה עוסקת ברובה, מחייבת להימנע מקו האש ומגע עם האויב, כל זאת תוך עשייה מבצעית חשובה ומשמעותית למדינה. חלום של כל אמא.
“אך לצערי 7 באוקטובר זה בדיוק הסיכון הקטן שהוטל עליכם לקחת בחשבון, או שיותר נכון בודי בחר לקחת על עצמו, כאשר בחר להגן בגופו עד חירוף נפש בהגנת המולדת, שמירה על אנשי קיבוץ בארי והכי חשוב, הגנה על חבריו לצוות וללחימה.
“אמשיך להיות גאה ולא לשכוח את מי שאתה ומה שאתה, ויותר חשוב, נמשיך כמוך להילחם נגד אויבנו הנבזי מולו נלחמת בגבורה עד רגעיך האחרונים.
“אוהב אותך מאוד, תמשיך ללוות אותנו למעלה -
“י’, מפקד הצוות".
האחרון / האנשים מוחים את דמעותיהם. אחר כך מתפזרים. הרי אדום נשקפים מול המושב הקטן. משה, האב, ניגש אליי. הוא גבוה ממני בראש. אנחנו מתחבקים לפרידה.
"יש לך כדור נגד כאב ראש?" אני שואל מישהו ברכב בדרך מהערבה כשכבר ערב יורד על הארץ הדוויה.
"תיקח עם מים ושים בבקשה גם את השיר האחרון של הביטלס לזכר אוהד שלנו".
"יש עוד אחד, אחרון?" תמה מישהו באוטו.
"בשבילי אין אחרונים, יש רק ראשונים", אני אומר וההספד על אוהד כל הזמן בלב שלי. ×
אי–אפשר להכניס סיכה בתוך הכאב הזה. כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו מישהו מבני משפחתו נמצא בין החטופים
