היום, כשהשמש תתחיל לשקוע, השמיים ייצבעו בסגול זועף של אחרי גשם והשבת כמעט שתיכנס, תעשו טובה ותדליקו עוד נר אחד חוץ מנרות השבת. רק נר אחד ורוד, תמים, במיוחד ליום ההולדת של אמילי הנד. כי היום, 17 לנובמבר, ימלאו לילדה היפהפייה והחכמה הזאת שכל כך אוהבת לזוז ולדהור על סקייטבורד ולהגיע למקום ראשון בכל התחרויות תשע שנים. ספק אם אמילי בכלל תדע שיש לה יומולדת, כנראה שהיא אפילו לא תבין איזה יום היום ומה השעה, לא אחרי חודש וחצי שבהם היא שבויה במנהרות העכברושים החשוכות והטחובות שבהן אין שום תחושה של זמן.
שם, בתופת המיוחדת שחמאס בנה לילדים שלנו, לא יהיו לה שולחן חגיגי ועוגה עם סוכריות צבעוניות. לא יהיה מי שיצלם אותה נושפת על הנרות והיא לא תעשה את מה שהיא הכי אוהבת, לרקוד ולשיר שירים של ביונסה. כל מה שהיא תקבל ליום ההולדת שלה יהיה עוד ועוד מהחושך. התהום. המחילות. אולי כוונת פעורה וקרה של תת־מקלע שמכוונת לפנים שלה. זה מה שילדה בכיתה ג' תקבל במקום מתנות. שנאה.
"ביום ההולדת הקודם שלה", אומר תומס הנד, אבא של אמילי, כשאנחנו נפגשים בתחילת השבוע, "סידרנו לה הפעלה של קרקס. אני זוכר כמה היא נהנתה מהאקרובטיקה. היא ילדה כל כך היפרית ואנרגטית, מעולה בלזוז, בלרקוד, הגוף שלה מסוגל לזכור כל תנועה ואז לשחזר אותה במדויק. אבל ביום ההולדת הזה…" הוא לא מצליח להשלים את המשפט כי הקול שלו נשבר. כשאנשים עם עיניים בהירות בוכים, העיניים שלהם נהיות אדומות. העיניים של תומס הנד כבר בכו כל כך הרבה, שבקושי נשארה בתוכן טיפה של כחול. בהתחלה, הוא אומר, הוא שנא את זה שהוא בוכה בראיונות, הוא בכלל לא בן אדם רגשן. נולד בדבלין שבאירלנד, ולמרות שהוא כבר 30 שנה בקיבוץ בארי, עדיין נותר בו משהו אירי. הוא מתעקש לשמור על הפרטיות שלו, יש לו חוש הומור ציני ויבש, והוא אוהב ללגום את כוס הגינס המרה והשחורה שלו בערבים. "ופתאום אני מופיע בתקשורת כל הזמן", הוא אומר, "מספר על החיים שלי לכולם ועוד בוכה, וזה אפילו כבר לא מזיז לי יותר".
תומס הוא האבא מהראיון המפורסם ההוא ב־CNN, שבו הוא מתוודה בדמעות שהוא חש הקלה כששמע שבתו מתה. "הם באו ואמרו, 'מצאנו את אמילי, היא מתה'", הוא אמר למראיינת, "ואני ישר עשיתי 'יששש!!!' פשוט אמרתי 'יש' וחייכתי. כי זו הייתה התוצאה הכי טובה שיכולתי לקוות לה מכל האפשרויות הקיימות. היא הייתה או מתה - או בעזה, ואם אתה יודע מה הם מעוללים לאנשים שם בעזה, זה גרוע יותר ממוות. הדרך שבה הם מתייחסים אליך, לא ייתנו להם אוכל שם, לא יהיו מים. היא הייתה יושבת שם בחדר חשוך, מלא במי יודע איזה אנשים, ומבועתת כל שנייה וכל דקה. אז המוות שלה היה ברכה בשבילי. פשוט ברכה". הראיון הזה טילטל עמוקות את כל מי שצפה בו. מצד אחד זה היה מזעזע לשמוע אבא שחש שמחה כשבתו נרצחת, ומצד שני כולם הבינו בדיוק מה הוא דמיין שקורה לבת שלו בעזה, ולמה הוא העדיף שכבר תמות.
רק שלפני כמה ימים קיבל הודעה שאמילי שינתה ססטוס. שיש אינדיקציות שהיא נחטפה. ועכשיו תומס, המכונה תום, לא יודע מה להרגיש. כל כך הרבה טלטלות הוא עבר שהוא לא יודע מי הוא יותר. הוא כבר "שמח" אז שהיא מתה, ועכשיו הוא צריך לחזור בו ו"לשמוח" שהיא חיה, ובמקביל הוא מרגיש אשמה בלתי פוסקת על זה שאמילי ראתה חלילה את הראיון ההוא, ומאמינה שאבא שלה לא רוצה שהיא תחזור. בא לי לצרוח כשאני רואה מה הנבלות האלו עוללו לגבר הצנוע והמצחיק הזה, איך הם בנו בשבילו כזאת רכבת הרים מטורפת של למעלה ולמטה, להיטלטל בין ייאוש לתקווה לייאוש. כבר שישה שבועות שהוא מתייסר בתוך מתקן חדש ומפלצתי בלונה פארק, האנקונדה של הגיהינום.
בינתיים מגיעה לחדר נטלי, הבת האמצעית שלו. היא בת 26 וחוץ ממנה יש לו בן גדול, עדן בן ה־29. אני מנסה לספר לשניהם שיש כותרות על עסקה בהתהוות, אבל שניהם לא רוצים לשמוע. "סליחה", נטלי אומרת עכשיו, "אבל אבא לא רוצה לשמוע עוד בשורות, לא משנה כמה תקווה הן מביאות, גם אנחנו כבר מפחדים לשמוע. יותר מדי פעמים כבר נשבר לנו הלב". הוא אבא מבוגר, בן 64, בכלל לא תיכנן לגדל ילדה קטנה לגמרי בעצמו. אמילי היא הבת שלו מליאת, האישה שהכיר אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה, נרקיס. ליאת גידלה את אמילי בקריות, עד שהיא חלתה בסרטן אלים והרופאים לא נתנו לה הרבה זמן. תום וליאת החליטו שליאת ואמילי יבואו לגור בקיבוץ, כדי שהילדה הקטנה תתרגל לחיות שם עם אבא, ותיפרד לאט־לאט מאמא שלה. "היה לי קשה להיות האבא המבוגר של הגן", תום אומר, "שוב לשחק עם ילדה קטנה, שוב לרקוד במסיבות של הגן, שוב להתכופף אליה. הם אנשים מאוד נמוכים, ילדים, והם גם נהיים כבדים עם הזמן".
"היה קשה בהתחלה", נטלי שמה יד על הכתף שלו, "אבל אבא הוא אבא מעולה וגם אמא שלי מאוד עזרה, הייתה כמו סוג של דודה אוהבת בשבילה, ואמילי שוב נהייתה שמחה".
בבוקר הטבח אמילי לא ישנה בבית. היא הלכה לבית של רעיה רותם והבת שלה, הילה, שמבוגרת מאמילי בחמש שנים. תום היה לבד בבית עם הכלב ג'ונסי. בהתחלה, בשלב שהיו רק אזעקות, הוא נכנס לממ"ד, ואז, כשהוא שומע את היריות בקיבוץ הוא מחליט לצאת. לעמוד בחלון המטבח ולחכות להם שיגיעו. "לא הייתי מוכן למות ככה", הוא אומר, "סגור בחדר, מחכה שיגיעו אליי. ידעתי שאני לא מוכן ללכת למטה בקלות, אני אמות על הרגליים כשאני מגן על הבית שלי".
בשלב מסוים הוא שומע שריטות בדלת של המטבח. זו שניצל, הכלבה של נטלי ונרקיס. היא ברחה מהבית ובאה אליו. "זו הייתה האינדיקציה שלי שמשהו רע קרה לנרקיס", הוא אומר, "הכלבה בחיים לא הייתה בורחת ממנה אחרת". הוא מכניס את הפינצ'רית והיא נעמדת לידו. הכלב המעורב והכתום שלו, ג'ונסי, עומד מצידו השני."הם בדרך כלל מאוד נבחנים ורעשנים", הוא אומר, "אבל הפעם הם הרגישו שזה מסוכן. היו שקטים בצורה מצמררת. וגם אני כמוהם, לא הצלחתי לזוז מהפוזיציה הזאת ליד החלון עד אחת בלילה, עד שהצבא הגיע. זה נמשך כמו נצח וזו הייתה פשוט אימה טהורה, פחד כמו שבחיים לא הרגשתי. פחד כמו שלא ידעתי שקיים".
כשהוא יוצא מהלם הקרב הוא מגלה שאמילי שלו נעדרת. עוברים עליו יומיים של חרדות, עד שב־9 באוקטובר הגיע מישהו מהקיבוץ שהשתתף במאמצי החילוץ וטען שהוא ראה שם את אמילי מוטלת מתה על הדשא. תום מאמין לו מיד. הוא נכנס לחדר המלון ומתאבל על בת הזקונים שלו עם נטלי ועדן. הם בוכים וצורחים ומתחבקים, יושבים שבעה בחדר המלון הצפוף והדחוס בלי לוויה ובלי מצבה.
קצת אחרי זה מגיעה עוד בשורה נוראה. נרקיס נרצחה. "את רואה את שתי הקופסאות האלו? פה בקרטונים יש את כל מה שנשאר מהבית של אמא שלי. הלכתי לבית שלה ולקחתי כל מה שיכולתי למצוא, לא משנה כמה שרוף. אני מתכננת להמשיך את הציור הזה". היא מראה לי תמונה ממוסגרת של אישה שנראית כמו כוכבת קולנוע איטלקייה, אמא נרקיס ז"ל. עכשיו נטלי חולמת להמשיך לצייר את הציור הזה עם הדבר היחיד שנותר לה מאמא, האפר מביתה השרוף. אבל בינתיים אין לה זמן להתאבל או לצייר לזכרה. עכשיו כל המשפחה הזו, שכבר הוכתה בברק יותר מדי פעמים, צריכה שוב לגייס כוחות ואנרגיה ולהיאבק שאמילי ושאר החטופים יחזרו הביתה.
שלושה שבועות אחרי הטבח, כשהם רק התחילו להשלים עם האובדן של אמילי ונרקיס, שוב העולם התהפך עליהם. "יש במלון חדר בשורות מיוחד", תום אומר, "אז כשקראו לי לרדת לשם הייתי משוכנע שמצאו את הגופה של אמילי. אני נכנס, ויושב שם נציג מהצבא. הוא מספר לי שהיא לא מתה, שהיא חטופה בעזה. אני יוצא מהחדר, ואני לא מסוגל לעלות למעלה לספר לילדים שלי. מחליט לשמור את זה לעצמי עוד כמה זמן, כי אני לא יודע מה לעשות עם המידע החדש הזה. "כבר הייתה לי תוכנית, רציתי לשרוף את הגופה שלה ולהחזיק אותה בכד. רציתי לשמור אותה לידי ולהביא אותה בחזרה לבארי, לקבור אותה בבית, ליד הקבר של אמא שלה. לצערי, הקיבוץ הוא קיבוץ, מהר מאוד כולם התחילו לדבר מסביבי שאמילי חטופה ולא הייתה לי ברירה אלא לעלות לחדר ולספר לילדים שלי. והאמת היא שהם כל כך שמחו".
"ואז אתה היית צריך לזייף אושר", אני אומרת. "כן", הוא אומר, "גם עכשיו כשאני פוגש אנשים אני אומר שמזל שהיא רק חטופה, כדי לא לדכא אף אחד. לא רוצה שיראו מה אני באמת מרגיש".
לפני כמה ימים, בטקס השלושים לנרצחי קיבוץ בארי שנערך במלון, ניגשה למשפחה אישה מבוגרת מאוד. היא סיפרה שהיא נחטפה על ידי המחבלים עם עוד קשישה והמטפלת הפיליפינית שלה. הם כבר ממש התקדמו לגבול עם עזה כשהקשישות החליטו למרוד, התיישבו על האדמה והודיעו למחבלים שלא אכפת להן מכלום, כואב להן ללכת והן מכאן לא זזות. ובעוד היא יושבת על האדמה ומחכה לגלות אם יירו בה כעונש, הקשישה סיפרה שראתה תהלוכה של חטופים עוברים, ובתוכם זיהתה את שיער הזהב של אמילי.
מאז תום במקום טוב יותר. סוף־סוף קיבל עדות מוצקה בתוך האוקיינוס המאיים להטביע של חוסר הוודאות. מחר הוא נוסע לדבלין, ומיד אחרי זה לניו־יורק. הוא יגרום לכל העולם לדעת מי זו אמילי. "אחרי הכל זה לא משנה אם היא ישראלית או יהודייה", הוא אומר, "בסוף היום היא רק ילדה קטנה. אז פאק עם הפוליטיקה שלך ומה שלא חושבים עלינו הישראלים, תדאגו שהיא לא תחגוג עוד יום הולדת אחד בלעדינו". ×
בא לי לצרוח כשאני רואה מה הנבלות האלו עוללו לאבא של אמילי. כבר שישה שבועות שהוא מתייסר בתוך מתקן חדש ומפלצתי בלונה פארק, האנקונדה של הגיהינום
