ביוני 2007 השתלט חמאס בהפיכה אלימה על רצועת עזה והקים את מה שתהפוך להיות "חמאסטן", או במילים אחרות, רצועת עזה תחת שלטון חמאס. 16 שנים וחמישה חודשים לאחר מכן, שלטון חמאס מוגר ולמעשה הפסיק להתקיים וספק גדול אם יחזור לרצועת עזה, בוודאי שלא בתקופה הקרובה.
כוחות צה"ל נמצאים כעת בכל פינה של העיר עזה, "הבירה" של ממשלת חמאס, הסמל של "ההתנגדות". אין שכונה כמעט שאין בה נוכחות ישראלית בשעות אלה - זייתון, שג'עייה, תופאח, סברה, רימאל. על כולם השתלטו כוחות צה"ל שביצעו, בתוך זמן קצר יחסית, תמרון קרקעי נרחב ואלים שהוביל את החיילים הישראלים לשלוט בנקודות המפתח של עזה ואת שר הביטחון יואב גלנט להכריז שחמאס כבר אינו שולט בצפון הרצועה.
ייתכן שזהו לא פחות מרגע היסטורי, שיכה גלים ברחבי המזרח התיכון. שלטון "האחים המוסלמים" שקם על חרב גם נופל על חרב, הרבה בגלל יהירות מנהיגיו ותחושה משיחית שהובילה אותם לבצע את הטבח של 7 באוקטובר. וכעת כל "השכונה" המזרח תיכונית צופה בתדהמה בפעולה הישראלית הנחושה כל כך, שהביאה לכך שרוב פעילי חמאס מסתתרים במחילות או שנהרגו בלחימה מעל פני הקרקע.
אתמול בשעות אחר הצהריים הודיע דובר צה"ל שהכוחות הישראליים השלימו את ההשתלטות על מחנה הפליטים שאטי. לרגע היה צריך לשפשף את העיניים טוב־טוב כדי להפנים את ההודעה הזו. מי שהיה במחנה הפליטים שאטי בעברו הצבאי, או מי שביקר בו פעמים רבות כעיתונאי, מבין את המשמעות יוצאת הדופן של הפעולה הישראלית. אין מדובר במחנה פליטים קטן בשולי רצועת עזה. מדובר במחנה פליטים, או שכונה, מהחשובים ברצועה, שהינו חלק אינטגרלי מהעיר עזה, בצמוד למרכז העיר שלה. שם עד לא מכבר היה ביתו של איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס שמסתתר כעת בדוחא, קטאר, בית שהפך למוקד עלייה לרגל לרבים מתומכי חמאס כמו גם לנו העיתונאים הישראליים שביקרו במקום.
שאטי היה לסמל של ההתנגדות לכיבוש הישראלי בשנות ה־70 וה־80. כיום גרים שם יותר מ־100 אלף בני אדם, על אף שהיו שם ניסיונות בעבר להעביר חלק מהתושבים לשכונה הסמוכה, שייח' רדואן. בצידו השני של המחנה נמצאת שכונת "היוקרה" (יחסית) רימאל, שתושביה לא נודעו באהבתם הגדולה לתושבי המחנה הפליטים, הפשוטים, העניים. וכעת, הסמל הזה של חמאס, המעוז, שוב בשליטה של כוחות צה"ל.
לפי הודעת צה"ל, במהלך הקרבות בשאטי נהרגו מאות מחבלי חמאס, תוך שהצבא פוגע במוקדי שלטון חשובים של הארגון: בניין הפרלמנט שבו ביקרתי פעמים רבות בעבר, המרובע הביטחוני, המרכז השלטוני – כולם בשליטה ישראלית. צה"ל גם נמצא בקרבת בתי החולים רנטיסי, האינדונזי ושיפא. ואם תרחיש שכזה היה נשמע לפני שבועיים בלבד כמעט מופרך, הרי שכעת הוא מתממש לנגד עינינו. שלטון חמאס שהחזיק מאז 2007, בעצם חדל מלהתקיים.
צריך להדגיש, אין הכוונה שהזרוע הצבאית של הארגון נכנעה, אלא "רק" השלטון, הממשלה, כגוף ריבוני שמנהל את חיי האזרחים ברצועה - במישור הזה שלטון חמאס אינו מתפקד יותר, וזו הייתה אחת ממטרות המלחמה. אולם הזרוע הצבאית, על אף הפגיעה הקשה בה, ממשיכה להתקיים. עדיין רבים ממחבלי חמאס, כאמור, מסתתרים ואף מנהלים מדי פעם בפעם קרבות מול חיילי צה"ל.
אחד האתגרים הקשים לכוחות שפועלים כעת בתוך הרצועה, הוא השגרה. אין קרבות רבים ובסיטואציה שכזו, קל למחבלים במנהרות להפתיע. וכל זה כמובן, מבלי שצה"ל החל לטפל מהשורש בנוכחות הצבאית של חמאס מעל לפני הקרקע בדרום הרצועה, מחנות המרכז, רפיח וכמובן ח’אן־יונס, המגרש הביתי של האחים סינוואר. יחיא, ראש הלשכה המדינית של הארגון בעזה ואחיו מוחמד, ראש הזרוע הצבאית באזור ח’אן־יונס, שהיה ממתכנני חטיפתו של גלעד שליט והתעקש על שחרורו של אחיו יחיא. מחנה הפליטים של העיר, שם נולדו השניים, נותר מעוז של חמאס שעומד על תילו ונראה שצה"ל לא מרבה לתקוף שם מסיבה כזו או אחרת.
ועדיין צריך לזכור, במישור הצבאי המלאכה מרובה, כפי שאמר אמש דובר צה"ל דניאל הגרי. חמאס אינו ממהר להרים דגל לבן ובמקביל ישנם אתגרים נוספים חדשים בפתח - מאות האלפים שנמלטו לדרום הרצועה וכעת אין להם בתי מחסה מהגשם ואין לרבים מהם בתים לחזור אליהם. כרגע גם אין באופק שום פתרון כזה או אחר לעתידה של רצועת עזה, על 2.2 מיליון הפלסטינים המתגוררים בה. המצוקה שלהם עלולה להפוך למצוקה ישראלית אם ישראל תמשיך לשלוט צבאית ברצועת עזה עוד תקופה ארוכה, כפי שאומר ראש הממשלה.
ייתכן שזהו לא פחות מרגע היסטורי, שיכה גלים ברחבי המזרח התיכון. שלטון "האחים המוסלמים" שקם על חרב גם נופל על חרב, הרבה בגלל יהירות מנהיגיו ותחושה משיחית
