חדר החזרות של התיאטרון הקאמרי. הכל רחוק כל כך מהימים שבהם כל תחילת חזרות הייתה סוג של חגיגה. ענייניות היא שם המשחק. לפעמים תגלה שם גם דמעה בקצה העין. צריך גם לדחוס הכל בשבוע חזרות. שחקני המופע "ימים טובים פי אלף", שיציין את הניסיון של הקאמרי לחזור לשגרה, שרים גרסה חדשה ל"אף אחד לא קם" של הגשש החיוור: "כל מי שאמר דווקא בימים כאלה 'מזל שיש לנו מדינה' ולא כתב אחר כך בגוגל 'איך אני מוציא הכי מהר דרכון זר', שיקום / כל מי שאמר 'אין מה לדאוג, יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם' ולא כתב אחר כך בגוגל 'איך אני מוציא הכי מהר רישיון לנשק', שיקום... כל מי שראתה מסיבת עיתונאים עם דניאל הגרי ולא עלו לה מחשבות שאיך לומר... לא כל כך קשורות לביטחון ישראל, שתקום".
"בימים שאחרי תחילת הלחימה נפגשנו המחלקה האמנותית ואני", אומר גלעד קמחי, המנהל האמנותי של התיאטרון. "לא היה ברור איך אי פעם נצליח לחזור לשפיות ובטח שלא לעשייה. שאלנו את עצמנו מה היינו רוצים ומסוגלים לראות בתיאטרון בזמן הזה ובכלל, מה התפקיד של התיאטרון בימים האלה, כשכולנו צמודים לחדשות כל היום. וככה, למרות שרפרטואר התיאטרון מתוכנן חודשים קדימה, החלטנו ליצור מופע חדש שמדבר את מה שקורה לנו".
איך מרכיבים מופע כזה?
"קראנו לו בינינו לבין עצמנו 'המופע המנחם' כי הרגשנו באמת ובתמים שזה מה שצריך עכשיו. פנינו למיטב הכותבים בארץ וביקשנו מהם לשלוח אלינו מה שמבעבע בהם, ולשמחתי קיבלנו טקסטים מאוד מרגשים ויפים, שמהווים בסיס למופע מוזיקלי תיאטרלי מנחם ומחבק מאוד בהשתתפות שחקני התיאטרון. קראנו למופע 'ימים טובים פי אלף', שזה משפט שמחזיק בתוכו גם תפילה וגם געגוע לזמן אחר. אני מצפה לרגע שנוכל להיפגש שוב בתיאטרון, לשיר, לבכות ואפילו קצת לצחוק ביחד".
צנזורת כאב פנימית
"ימים טובים פי אלף", מופע אקטואלי־מוזיקלי, שיעלה ביום ראשון הקרוב באולם קאמרי 3 הממוגן, כולל שירים וקטעי טקסט, חלקם משעשעים, מאת דויד גרוסמן, אתגר קרת, רשף לוי, יאיר אגמון, גור קורן, נועה לזר קינן, קרן חובב ושחר פנקס. המנהל המוזיקלי הוא פיטר רוט, וישתתפו בו אודיה קורן, דרור קרן, דן שפירא, דורית לב ארי, אולה שור סלקטר, נוי הלפרין, שני שאולי, אלעד אטרקצ'י, תום חודורוב וגלעד שמואלי. מדי פעם במהלך החזרה מילות השירים זורקות אותם הרחק מהחדר הממוגן, אל המציאות הנוראית. שני שאולי מביעה משאלה, לשנות את שם השיר "יכול להיות שזה נגמר" שכתב יהונתן גפן והלחין שם טוב לוי לאריק איינשטיין ל"אומרים שהיה פה שמח", ואין מי שלא מסכים איתה.
אודיה קורן הופיעה עד עכשיו בפני משפחות המפונים. "בעלי חי הרבה שנים בכפר עזה, אז אנחנו מכירים שם את כולם, והשוק היה גדול", היא אומרת. "הלכתי וישבתי עם חברים מהקיבוץ ולפעמים גם הצחקתי אותם. זה עשה להם טוב. יש לי קולגות שהצליחו להופיע יותר ממני. למי ששר היה יותר קל. עזרתי גם בדברים פיזיים, כשהיה צריך להביא דברים. המופע התארגן נורא מהר. כששאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, אמרתי: כן, אחרת אני לא אצא מהמיטה. עכשיו אני מקווה שגם הקהל יבוא".
באיזה סוג של תיאטרון הקהל ירצה לצפות בימים כאלה?
"אני לא ממש יודעת. אין מישהו שהאסון לא פגע בו באיזשהו אופן, תלוי עד כמה אתה קרוב למוקדי הכאב הגדולים של המשפחות בעוטף. יש הרבה אנשים שמהססים אם ללכת לכיכר החטופים - מה אומרים לאנשים שם ומה הם רוצים לשמוע. כאילו יש איזה מילים שנכון להגיד אותן ומילים שלא. באחד הקטעים שאני עושה, דיאלוג בין שתי נשים, הייתה בדיחה נורא מצחיקה, אבל החלטנו שאי־אפשר להגיד אותה. צחקנו והיה לנו חמוץ, אז אמרנו נחכה עם זה. יש איזו צנזורת כאב פנימית, ובצדק. גם אין תרחיש קודם שאתה יכול ללמוד ממנו. בהתחלה, כששאלו אותי איך אני, אמרתי שאני עוד לא מדברת את השפה שבה יש מילים לתאר את זה, וזה כל כך נכון".
אומרים שהאמנות תמיד מנחמת.
"אני מתה על המקצוע שלי, אבל היה לי קושי איתו בהתחלה. הרגשתי שהוא לא חשוב. אמרתי: למה אני לא רופאה, למה אני לא אחות, למה אני לא יודעת לעשות משהו שחשוב. עד הפעם הראשונה שפגשתי קהל והם צחקו וראיתי כמה זה עשה להם טוב. אז משהו בי טיפה נרגע, וזה הולך ומשתכלל.
"כשהחליטו לפתוח את התיאטרון, אמרתי: הלוואי שלא יפתחו, אני לא יודעת איך אני אשחק עכשיו. דיברתי עם עוד אנשים שעושים דברים אחרים, וגם הם הרגישו חוסר אונים ובעיקר תחושה שלא נעים לך לברוח מהאבל הזה. אבל הקהל מאוד רוצה את זה, וזה גם לא לברוח. כבר שישה שבועות אנחנו רק עם מוות, וצריך לזכור שיש גם חיים, גם אם הם מלאי כאב. חלק מהחיים זה גם לצחוק וגם ללכת לראות הופעות והצגות.
"אני רואה היום את התיאטרון כמין בטרייה ענקית שאפשר לבוא ולהיטען בה. כולנו על חמישה עד עשרה אחוז בבטרייה, ואני באמת קוראת לכולם לבוא ולהיטען כדי שלא ניכבה. ואחר כך, כשאנחנו טעונים, אפשר ללכת ולהטעין גם אחרים. פתאום, ברגע שהבנתי שהתפקיד שלי הוא ללכת להיות סוג של מטען, אז יותר קל לי".
בלי שיר לשלום
גם דרור קרן הופיע בכל מקום אפשרי. "אלו ימים שאנחנו נדרשים לחפש בהם מילים אחרות ולהמציא את עצמנו מחדש כמעט בכל מובן", הוא אומר. "יום אחרי תחילת המלחמה רובנו הגדול כבר התרוצץ בבתי חולים, במלונות ובחצרות של בתים פרטיים שפתחו את ליבם, את כיסם ואת ביתם למפונים. נפגשנו בלבן של העיניים של האנשים. יש אנשים שפשוט רצו לדבר ולספר מה עבר עליהם, חלקם רצו להתחבק. כולנו שבורים בלבבות, וכולנו מבקשים איזשהו מענה, איזושהי נחמה. גיליתי כמו כולם עד כמה אנחנו אחים זה לזה וערבים זה לזה. הפער שאתה רואה בהתגייסות בין העם לבין המדינה הוא קשה מנשוא ועצוב וכואב ומכעיס".
מה מיוחד במופע הזה?
"אין שיר שנשאר במשמעות המקורית שלו. ב'זן נדיר' של מאיר גולדברג וקורין אלאל יש שורות שאומרות 'אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת / נדחקים לסירות משוטים / כל יבשה היא ספינה שטובעת / כשחופרים מקלטים'. זה מצמרר. חשבתי לפני כמה ימים שפעם שרנו לשלום. כמה שירי שלום היו – 'אלוהים שלי רציתי שתדע', 'אני נולדתי לשלום שרק יגיע', 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה'. אנחנו כבר לא שרים שירים כאלה. אני מקווה שנפיל החוצה את הקירות והחומות התודעתיים של המחשבה ושנשכיל באמנותנו ובעיקר בחיינו להיות חופשיים יותר ולצאת מהשבי בכל מובן".
הקהל רוצה בכלל לבוא ולראות תיאטרון?
"מעט מאוד דברים מצחיקים אותי או מצליחים לחדור את חומת החרדה. בתיאטרון יש עכשיו מפגש ודיבור ועולם שאתה יכול להיות בו. הוא מוציא אותך רגע מאקטואליה. הוא שם איזו יד על הלב ועוזר ומנחם. כמו שיש כיפת מגן לטילים צריכה להיות כיפת מגן נפשית. אחד הטקסטים של גרוסמן מדבר על כך שצריך להסתכל על התקווה כאיזה עוגן שאתה זורק לעבר העתיד והוא נוחת באיזשהו מקום בעתיד ואנחנו נמשוך את עצמנו אליו. אנחנו חייבים מקום כזה בתוך ההווה שלנו, אחרת יהיה קשה הרבה יותר".
קשה לנשום
גם פיטר רוט, שנעזר בקלידן ובגיטריסט רועי שמע, מתרגש ממילות השירים כשהוא מדריך את השחקנים. "במהלך החזרות על השירים אנחנו עוצרים כל עשר דקות בערך ומדברים על המצב", הוא אומר. "זה כל כך נוכח וטוב שזה נוכח. אנחנו מצטמררים מהמשמעויות החדשות כי כולנו בטראומה. ב'תמיד יחכו לך' של לאה שבת הפזמון אומר 'כל מטוס שטס בשמיים / כל כוכב מאיר בעיניים / מזכיר לי אותך / נחליאלי לפני הגשם / צרצרים בשעות הערב / תמיד יחכו לך'. כשאתה שומע את השיר אתה חושב על הילדים החטופים.
"מצד שני, אני מוצא את עצמי מנגן ומופיע גם בלוויות, גם בהופעות למפונים ולחיילים, ולמוזיקה יש כוח. מוזיקה עושה טוב לאנשים גם בתקופות קשות, שבהן נראה ששום דבר לא יכול להשכיח לך את מה שקרה. זאת המטרה הנעלה של הרצון להרים ערב כזה. זה לא אסקפיזם מבחינתי, ממש לא, זה לחיות את המצב דרך השירים ודרך האמנות".
מתי התיאטרון והמופעים יחזור לתפקד כמו פעם?
"אני לא יודע מה להגיד לך על זה. קשה לי לנשום בשבועות האחרונים. יש ילדים חטופים. אני חושב שאי־אפשר לחזור לנורמליזציה כי המצב לא נורמלי. קשה לצחוק בעיקר, כי כואב בלב. אני חושב שכל עוד יש אנשים חטופים אסור לחזור לסדר היום. זה לא אסקפיזם. אנחנו רוצים להישאר ברגע הזה ולזכור אותו ולהילחם עליו. הוא חייב להישאר בתודעה כל הזמן".
אולה שור סלקטר עדיין לא ממש מרגישה שהיא חוזרת לשחק. "הערב הזה הוא אחר", היא אומרת. "הוא מדבר את התקופה. הוא נשען בצורה מנחמת על שירים שאנחנו מכירים ושהנשמה הפצועה שלנו צריכה להתעטף בהם – גם של אלו שעל הבמה וגם של אלה שבקהל. כמעט כל ערב הופעתי במלונות למפונים. הייתה איזו זרימה מהלב אל הלב. אני מרגישה שהערב הזה הוא מאותה משפחה. אני לא יודעת מה יקרה אחר כך. הכל כואב, הנשמה שותתת דם. אני מחפשת עכשיו מילים לתאר את ההרגשות שלי, ואני מתקשה למצוא".
היה לך יותר פשוט להופיע בפני המפונים?
"בפעמים הראשונות לא ידעתי איך אפשר בכלל לשיר, אבל היה בזה משהו טבעי באיזשהו מקום. נתנו לאנשים עוגנים להיאחז בהם, נתנו להם אי של שפיות. מוזיקה היא דבר מנחם. זאת הייתה חוויה שאני לא אשכח. במיוחד את השיחות לפני ואחרי. יש אנשים שהיה להם צורך לשתף. אנשים בגילים של ההורים שלי שאמרו לי 'אנחנו פליטים במלון של חמישה כוכבים. אין לנו בית לחזור אליו'".
דן שפירא, שיחזור בקרוב לשחק גם בהצגה "איש הגשם" לצד דביר בנדק בקאמרי, משוכנע שהאמנות והמשחק הם סוג של תרפיה לא רק שלו אלא גם של הקהל. "זאת תקופה שהרוח בה מתה", הוא אומר. "לא רק פגעו בנו בגוף אלא גם בביטחון שלנו, ברוח שלנו. מדהים לפעמים לראות עד כמה הרוח יותר חזקה מהחומר. קשה לתפקד בתקופה הזאת, קשה לקום בבוקר, קשה להתחיל את היום, אבל חייבים. אני לא חושב שההורים שלי זוכרים תקופה כזאת. האדמה שלנו, הביחד שלנו, החיים שלנו – הכל התגלה כאן כארעי. הבנו שהכל יכול להילקח מאיתנו בשנייה אחת".
מה זה עשה לך כאבא לשני ילדים קטנים?
"הופעתי מול יישובי העוטף, גם מול המון ילדים, והבנתי עד כמה אני משתוקק לתת לילדים שלי את החיים הרגילים, את הביטחון ואת היציבות. השתדלתי להופיע הרבה מול ילדים ומשפחות – גם בשבילם אבל גם בשבילי. למבוגרים שרתי בין השאר שירים של פעם. חשבנו שהם מאוסים וגמורים, ופתאום כל שיר ישראלי פורט על המיתרים הכי בסיסיים של הנפש".
גם שפירא חושב שהקהל יגיע לתיאטרון, "בטח למופע הזה. אי־אפשר להיות כל היום בבית מול החדשות. זה לא בריא. אמנות היא באיזשהו מקום כמו ללכת לפסיכולוג טוב. מה שקרה עם 'ארץ נהדרת' הוא מעניין. אל תשכח שצחוק ובכי באים מאותו מקום ברגש. אין לי ספק שהניסיון של חמאס הוא לא רק לשבור אותנו פיזית, אלא גם לשבור את הרוח שלנו, ואסור לנו לתת להם לנצח".
