ביום ראשון, 8.10.23, בשעת ערב, כמעט 36 שעות לאחר תחילת השבת השחורה ומטחי הטילים הכבדים מרצועת עזה לעבר ישראל, בטי מזרחי מאשקלון (34) עשתה את דרכה עם בעלה וחמשת ילדיהם, בהם פעוטה בת תשעה חודשים, מביתה המרווח בעיר מגוריה לדירת חדר במרכז תל־אביב. בדרך לשם, המשפחה עוד הספיקה לעבור בצפון תל־אביב כדי להביא את התרופות שהשיגו עבור בתם, אשר חולה במחלה נדירה.
"התרופות האלה הן כמו אוויר לנשימה עבורה, כמו פרח לב הזהב מהסיפור המפורסם", מסבירה בטי, "אבל אחרי השבת השחורה, כל המרפאות באזור אשקלון היו סגורות. התחלנו במרתון של טלפונים לבתי החולים ולקופות החולים ברחבי הארץ כדי לנסות ולהשיג אותן. בשום מקום לא היה אותן, מלבד צפון תל־אביב".
בתה הפעוטה של בטי, בת תשעה חודשים כאמור, מתמודדת עם מחלה נדירה בשם תסמונת אייקרדי, שאובחנה אצלה בגיל חודשיים. ללא טיפול מתאים, התסמונת גורמת לפרכוסים ולמוות. "המחלה גורמת לעצירה בהתפתחות, לפיגור מאוד קשה ולבעיה נוירולוגית מאוד מאוד קשה", מסבירה בטי, "אני צריכה להיות איתה 24/7 כדי לוודא שאין סכנה לחייה, מה שיכול לקרות בכל רגע. היא מטופלת שלוש פעמים ביום בתרופות, ואסור לי לשכוח לתת לה אותן. כרגע היא גם נמצאת תחת טיפול סטרואידים והמערכת החיסונית שלה מדוכאת, כך שהיא לא יכולה להיות באף מסגרת וגם לא ליד אנשים. אסור לחשוף אותה למחלות אחרות".
לא מדובר רק במתן תרופות. "החלטנו לעזוב את אשקלון בעיקר בגלל שהילדה מטופלת בבתי החולים וולפסון ושניידר", מסבירה בטי, "כשאנחנו בתל־אביב, אני יכולה להתנייד איתה מרחק יחסית קצר, עם תחבורה ציבורית, בלי מתקפות טילים או אזעקות. בכל מקרה, ההתמודדות עם תינוקת סיעודית מאוד קשה, אם זה הנסיעות לבתי החולים, הבדיקות, להשיג את התרופות. אבל בתקופת מלחמה זה פשוט מתיש, ממוטט".
ויש גם את הפן הכלכלי. "בימים אלה אשקלון ממש סגורה", מסבירה מזרחי, "המחלקה להתפתחות הילד בעיר לא פעילה, גם לא מרפאות החוץ. אפילו רפואת ילדים לא הייתה אחרי 7 באוקטובר. זה אומר לקחת טיפולים פרטיים, ואם מוסיפים את זה למה שממילא לא כלול בסל התרופות, מדובר באלפי שקלים, לפעמים עשרות אלפי שקלים מדי חודש, מה שמביא אותנו לגייס כספים בתקופה הזו".
המשפחה פגשה גם את השכול במלחמה הנוכחית. "הגענו לתל־אביב כדי להיות קרובים יותר לרופאים שלה, והנה, אני פותחת חדשות ומגלה שהרופא שלה בשניידר, ד"ר יאיר זלוף, נהרג", היא מספרת. ד"ר זלוף ז"ל, רופא מצטיין וחוקר בינלאומי פורץ דרך, היה מ"פ בפלוגה הכירורגית 5377 של חטיבת 401 של חיל השריון. הוא נהרג ברצועת עזה. בן 32 היה במותו. "זה אובדן גדול", היא אומרת בדמעות, "הוא טיפל בה בשבעת החודשים האחרונים, תמיד ידע לומר מילה טובה, להרגיע, לחבק, איש מדהים שתמיד טיפל בה בצורה הכי מקצועית ומסורה".
ביום ראשון, 8.10, בשעת לילה, מכוניתה של המשפחה מגיעה לבסוף למקום שבו ילונו בימים הקרובים, שבע נפשות בדירת חדר קטנה שבן משפחה הצליח להשיג להם. כמה שבועות לאחר מכן, כשהם כבר באכסנייה בתל־אביב, בחדר אחד שבו מיטות קומתיים מרובות, פגשו אותם מתנדבי "פתחון לב" שהביאו להם סלי מזון, מזון תינוקות של נוטרילון, חיתולים, מחיות גרבר לתינוקת וארגזי סיוע מלאים במוצרי היגיינה וטואלטיקה.
"מלבד התינוקת יש לי עוד ארבעה ילדים בבית שאני צריכה לטפל בהם, להעסיק אותם, לדאוג להם, ללמידה שלהם, לתסכולים שלהם, להוצאות של הבית, להכנסה, שכל ההלוואות ישולמו, וכל זה כשהחברים והמשפחה רחוקים מאיתנו".
למרות הקושי והאתגרים, מזרחי נשארת אופטימית. "אנחנו נמשיך להיות חזקים", היא אומרת, "אנחנו עם של נתינה, של אהבה. אני מודה ל'פתחון לב' על התמיכה ועל כל הדברים הטובים שקיבלנו. אני מאחלת להם שיקבלו בחזרה פי כמה וכמה".
פרויקט "הלב בחזית", שיתוף פעולה של קבוצת "ידיעות אחרונות" ו"פתחון לב", פועל במלוא הכוח מיומה הראשון של המלחמה. במקביל לסיוע בסלי מזון וארגזי ציוד לחיילי צה"ל, כוחות הביטחון, תושבי הדרום והצפון ומשפחות המפונים, פועל לאורך כל ימי המלחמה גם מוקד "זכות בקלות", המסייע במיצוי זכויות. שם מקבל כל פונה ליווי אישי בנושאים הקשורים למלחמה, בעורף ובחזית.
ישראל דניאלי משדרות (67), שפונה עם משפחתו למלון בים המלח, הוא אחד ממאות הישראלים שפנו למוקד בשבוע האחרון. "ב־7 באוקטובר אני ואחד הבנים שלי, בן 33, היינו בבית. אשתי הייתה בבית חולים", הוא מספר, "בשעה 6:30 בבוקר התחלנו לשמוע אזעקות צבע אדום. אנחנו כבר מורגלים לטילים ורקטות, אבל הפעם הבן אמר לי: 'אבא, זה משהו מוזר. הרעשים מבחוץ זה לא טילים'. מיד אחר כך אני שומע צעקות ורואה מבעד לתריסים את המחבלים, שבעה מטרים מהבית שלי. הם היו עם מאגים, עם אר־פי־ג'י. נכנסנו מיד לממ"ד והיינו שם שלושה ימים, בלי לצאת, בלי טלפון".
במשך שנים התנדב דניאלי במשטרת שדרות. הוא הכיר את כל השוטרים בתחנת המשטרה שאליה פרצו המחבלים. "אותה חוליה שהייתה ליד הבית שלי הייתה זו שנכנסה לתחנת המשטרה בשדרות", הוא אומר בעצב, "התנדבתי במשטרה 10 שנים. כל השוטרים שנרצחו היו חברים שלי".
לאחר שיצאו סוף־סוף מהממ"ד, בנו של דניאלי הזמין חדר במלון עבורו ועבור אשתו. "אני נסעתי מיד לבית החולים ברזילי, היכן שהיא הייתה מאושפזת", סיפר, "חשבתי לחזור לשדרות לקחת כמה דברים, אבל הבן אמר לי: 'אל תתקרב לשם'. בינתיים, כשהייתי בברזילי, גם שם התחילו אזעקות, אבל לא הלכתי לממ"ד. הרגשתי ששום דבר כבר לא מזיז לי. נכנסתי לטראומה קשה".
הוא פנה למוקד "זכות בקלות" בבקשה לסיוע בטראומה. "כרגע אני בשיחות עם פסיכולוגים של חוסן שבאים לפה. התחילו איתי תהליך במוקד, הגישו איתי מסמכים לעובדת סוציאלית, עשו לי סדר, הרגיעו אותי, ומסייעים לי במיצוי זכויות – גם לסיוע נפשי וגם לכלכלי", הוא אומר, "שידכתי אותם לאנשים נוספים שנמצאים איתי במלון וזקוקים גם הם לסיוע".
הצרכים בטח אין־סופיים. מתנדבי "פתחון לב" המשיכו גם השבוע להגיע למשפחות הזקוקות לסיוע ולחיילים הנמצאים בחזיתות הדרום והצפון. בבסיס צאלים הם פגשו את תומר קרנר מגבעתיים, שסוגר כבר מעל לחודש בשטח עם חבריו לגדוד 79 מחטיבה 14 של השריון. בפעם הקודמת שנפגשו, המתנדבים הביאו ליחידה שלו עשרות סלי מזון וארגזי טואלטיקה והיגיינה. עם הזמן המלאי הסתיים, חיילי היחידה ביקשו סיוע נוסף, והשבוע הוא הגיע: מזרני שטח עבים, ציוד לחורף, סלי מזון יבש, מוצרי יסוד, ממתקים וערכות ייעודיות של מוצרי מקלחת והיגיינה לכל חייל. "פעם אחר פעם הם מגיעים לשטח ומוודאים שלא חסר לנו דבר. תמיד זמינים, תמיד קשובים לכל מה שאנחנו צריכים", הוא אומר, "זה מרגש – וזה עוזר לנו מאוד".
