כמו את כולנו — גם את אורי שגיא, מי שהיה מפקד טייסת אפאצ'י וממקימי מערך האפאצ'י בצה"ל — המלחמה תפסה בהפתעה באותה שבת ארורה. לשגיא, כיום מבעלי בירה אלכסנדר, לא הייתה התלבטות. "מיד הרמתי טלפון לטייסת ומאז אני במילואים, בין 12 ל־18 שעות ביום, ונוסע הביתה לנוח קצת. העובדה שאני מדלג במלחמה הזו בין הטייסת לבין האזרחות נותנת לי פרספקטיבה נכונה".
בימים שבהם המלחמה כותשת את הנפש, כולנו צריכים מישהו שיחבק, שירגיע ויבטיח שנצא מזה מחוזקים. שגיא, 59, הוא בדיוק האיש לתפוס איתו שיחה על כוס בירה צוננת — כזה שיודע לשלב צבאי עם אזרחי, אופטימיות עם תקווה. המלחמה נפתחה במחדל הגדול ביותר בתולדות צה"ל. אחד הנושאים שייבדקו לעומק הוא נושא מסוקי הקרב. לצה"ל יש שתי טייסות מסוקי קרב בלבד. בסוף השבוע שבו פרצה המלחמה, אחת הייתה בהדממה והשנייה החזיקה כוננות בצפון. כיוון שלא הייתה התראה, רק שני צוותים נשארו בבסיס לקריאה מיידית. אם עד המלחמה בצה"ל אף שקלו את עתידם של מסוקי הקרב תוך כדי מחשבה שהכטב"מים והמל"טים יכולים להחליף אותם — המלחמה בעזה הוכיחה את חשיבותם האדירה של המסוקים והטייסים שיושבים בהם.
"נכון שבכל העולם יש התפתחות של כטמ"מים – כלי טיס מאוישים מרחוק — אבל חובה לזכור שגם בהם מי שמקבל את ההחלטות ומפעיל הכל זה בן אדם, גם אם הוא לא יושב בתא הטייס", אומר שגיא. "יש הבדל אדיר בין כלי טיס שיש בהם איש – לא משנה אם מרחוק או מקרוב — לבין כלים שאין בהם. מה שעושה את ההבדל בכל מערכת, בכל ארגון, ומביא את התוצאות, הם אנשים. ורואים את זה לאורך כל המלחמות של ישראל כמדינה שנאבקת על חייה. בשריון האדם שבטנק הוא שינצח, במסוק גם כן, בסוף אנשים עושים את ההבדל, וכאשר יש להם את הרוח הנכונה ואת הערכים הנכונים והגב הנכון – הם ינצחו", אומר שגיא, ולאחר שתיקה קצרה מוסיף: "ויש בעיה אם אחד המרכיבים האלה חסר. וזה מה שהיה חסר בשנה האחרונה לאנשי המילואים, שהם אזרחים. הם הרגישו, אני הרגשתי, שהגב השולח שלנו, המדינה, לא נותן לנו את הגב. אותי ואת חבריי זה החליש".
ובסוף, למרות כל ההשמצות נגד המילואימניקים ונגד הטייסים, בשעת השין יש התגייסות מדהימה של 150%.
"נכון, כי זו המדינה שלי וכשאני בא למילואים אני בראש ובראשונה בא כדי להגן על המשפחה שלי, החברים שלי ועל העם היושב בציון כולל כל מרכיביו, גם מי שלא מסכימים איתי. זו השליחות שלי – להגן על המדינה שלי. אין לי אחת אחרת, ולא כי האחרות חסומות. אני יכול ללכת למקום אחר מחר בבוקר, אבל אני מחובר לפה בפופיק. זאת הציפייה שלי גם מהמנהיגות הפוליטית, כולל, אגב, אנשים שיצאו מאותה תרבות ארגונית־צבאית שאני גדלתי בה".
אפשר לסובב את הגלגלים של המדינה לכיוון אחר מזה שהיינו בו לפני המלחמה?
"אני חושב שכן. אחרי 7 באוקטובר יש התפכחות אדירה, לא בצד המתלהם אלא בצד הענייני. הבנה שזו המדינה שלנו, שהיא מדינה מדהימה, היא קסם, היא אירוע יוצא דופן בעולם. בואו נחזיר אותה לעצמנו, נכוון אותה לאן שצריך. אנחנו קוראים ושומעים יותר את הפופוליסטים שעושים רעש, אבל יש התפכחות אדירה בכל הקבוצות".
אתה תמיד כזה אופטימיסט?
צוחק: "אולי פה יותר מדי, אבל הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לתת לדבר הזה להידרדר בכיוונים הרעים שזה הלך אליהם בשנים האחרונות, ולכן ברגע שנגמור את האירוע המלחמתי, שאין ברירה אלא לסיים אותו טוב, כל הכוחות שלנו יופנו עם הרבה חיוביות להחזיר אותנו להיות מה שהתכוונו להיות. מדינה דמוקרטית משגשגת וליברלית, אור לעצמנו קודם כל, המדינה שכולנו רוצים ואוהבים עם האנשים הנפלאים שאנחנו. מה שמנצח מלחמה, עסק ומדינה הם אנשים — לא מחשבים ולא טכנולוגיה, רק אנשים".
אתה חושב שצה"ל התאושש מהמכה הנוראית שחטפנו?
"האירוע עצמו מתחיל בנקודת שפל נוראית. ישראל לא חוותה מעולם קטסטרופה כזו, אבל בצבא יש מנהיגות חזקה, טובה וערכית, הוכחנו שאפשר לצאת מזה קדימה ולעבור מכישלון להצלחה, וזה קורה כל יום בלחימה בצורה יוצאת דופן. לעומת זאת, בדרג המדיני אני לא רואה את התעשתות מלאה ואת הניסיון לצאת מהכישלון בהצלחה. אנחנו חייבים שגם המנהיגות האזרחית תבין שהיא נכשלה בגדול ותעשה שינוי בהתנהלות. כל עוד זה לא קורה, זה מקשה גם על מי שנפגעו וגם על מי שכל יום נלחמים על הבית".
הבירה של החקלאים
שגיא הוא מאמין גדול באנשים — גם אלה שעומדים ליד חביות הבירה וגם אלה שיושבים בתוך הטנקים ומסוקי הקרב. הוא נשוי ואב לשלושה, מתגורר בעמק חפר, והמבשלה שלו, שהוקמה ב־2008, היא מבשלת הקראפט מהוותיקות שפועלות בישראל. באותה שנה הוא השתחרר מצה"ל לאחר 26 שנים בקבע, ולמרות שקיבל שלל הצעות בתחומי הביטחון, ההייטק והניהול, סירב לכולן, הלך בעקבות התחביב התוסס והפך אותו לעסק. במשך שנים רבות הוא ביקר במבשלות ולמד על המשקה ברחבי העולם, עסק בבישול בירה ביתית, וכיום המותג שלו הוא ממותגי הבירה הישראליים המעוטרים ביותר בתחרויות בעולם, ולכך עוד נגיע.
איך הגעת ממטוסים להכנת בירה?
"כל החיים, גם לאורך השירות, הייתי תמיד מה שמכונה באמריקה 'ביר גיק', ולא מההיבט שאני שותה לשוכרה. בירה היא חלק מתרבות של מרבית העמים בעולם. זה תחום שמרתק אותי ואני חוקר אותו שנים, הייתי שותה בירה מעולה ברחבי העולם וחוזר לארץ מאוכזב שעדיין אין לנו בירה מעולה. היו לנו כבר יין ישראלי מעולה, ולחם וקפה וגבינות נהדרות, ולא הייתה בירה. זה תיסכל אותי וההחלטה שלי הייתה, גם כאוהב בירה אבל גם כיזם, להתחיל לייצר את הבירה שאני רוצה לשתות. החלטתי שאעשה בירה ישראלית מעולה לא בקטן, אלא בייצור שיהיה נגיש לכולם, וניגשתי לזה כמשימה. עשיתי תוכנית עסקית למבשלת בירה שמפרנסת את עצמה, ומייצרת בירה ישראלית מעולה בלי התפשרות במילימטר. בירה מהטובות בעולם".
והבירה שלו היא לא רק טובה, היא גם ספוגה בערכים, כיאה לבעליה, שהקפיד כבר לפני כמה שנים לייצר בירה לטובת חקלאי העוטף מחיטה ומשעורה שגידלו בשדותיהם. "כי גם אני חקלאי", הוא מכריז ומזכיר שגדל בקיבוץ משגב עם (שבקצה הצפוני של אצבע הגליל), משם הוריו מפונים בחודש האחרון ביחד עם עשרות אלפי אזרחים נוספים. ב־2018, כשהחל טרור הבלונים והשריפות אחזו בשדות צפון הנגב, הוא החליט לקפוץ לעזרתם של החקלאים מהאזור. "זה שרף לי את הלב, היה נורא ואיום לראות את התמונות של השדות העולים באש, והנפש החקלאית שלי נקרעה. יצרנו קשר עם כמה חקלאים מהעוטף, קנינו מהם את חיטה וגם שעורה שהם מגדלים, ועשינו בירה שקראנו לה 'עוטף עזה'. הפצנו אותה כמובן בערוצי השיווק שלנו, ואת כל הרווחים העברנו בחזרה ליישובי העוטף. מה שהכי היה חשוב מבחינתי זה שלמשך כמה שבועות, בזכות הקמפיין שעשינו והדיבור שנוצר, הבאנו למודעות את הכאב מול השדות השרופים. ההבדל הוא שאז שרפו שדות — ועכשיו שרפו את החקלאים, את התושבים, את הבתים, את המשפחות".
מהיום הראשון למלחמה, אומר שגיא, הוא שובר את הראש ביחד עם הצוות שלו, איך לתמוך שוב ביישובי העוטף, ובשלב ראשון הם פשוט הגיעו למזוג להם בירה במקומות שאליהם התפנו. "הבאנו אלפי בקבוקי בירה, וגם הזמנו אותם להגיע כשהם יכולים למבשלה שלנו כדי לארח אותם בחינם לכמה שעות של הפוגה".
ואתה יכול גם לשים ברז בפאב של מפוני כפר עזה בשפיים.
"נכון, כמובן הגענו לשם ומזגנו להם ולמפוני שאר היישובים בירות מעגלת הבירה שלנו".
אתה חושב שחקלאי העוטף יחזרו לעבד את השדות שלהם?
"יש את השיר של חוה אלברשטיין 'לפתח הר געש', וזו גם החוויה שלי, כבן קיבוץ משגב עם וגם כאזרח בישראל. אני חושב שיש מביניהם מי שזה ישבור את ליבו ולא יחזור, אבל הרוב הגדול יחזור. הקשר למקום ולנוף ולבית כל כך חזק. אנחנו מחוברים לפה בפופיק. זה עניין רגשי".
להחזיר את גן העדן
החיבור למקום כמובן מתחזק עוד יותר בעיתות של משבר, רק שבהן גם קשה יותר מבחינה כלכלית להחזיק את הראש העסקי מעל לחבית. כבר ביום הראשון למלחמה כל הברים והמסעדות נסגרו, גם הקנייה וההזמנות בחנויות די נעצרו, באופן ששונה לגמרי ממה שאנחנו זוכרים מהקורונה, כי למי יש ראש לתפוס ראש כשהחטופים חטופים, החיילים נלחמים והמשפחות השכולות מפורקות?
שגיא: "בחודש הזה חווינו בלימת חירום. באופן ברור, הכל נעצר והיינו צריכים להגיב לזה, כי בעוד ההכנסות נעצרו מעכשיו לעכשיו, ההוצאות ממשיכות. אנחנו מפעל מזון, יש בדרך מכולות עם בקבוקים, עם חומרי גלם, יש משכורות לשלם לעובדים, את ההוצאות לוקח זמן לעצור. ולכן היינו צריכים להגיב מהר, לעשות מהלכים לצמצום ההוצאות ולשמור על העובדים. יש לנו 30 עובדים, צוות מדהים, אני לא מוכן לאבד אף אחד מהם".
אז מה עשית?
"כבר בתחילת המלחמה אספתי את העובדים והודעתי שאנחנו מפסיקים את הייצור, אבל שבכל מצב הם יקבלו שכר, בין אם המדינה תשלם ובין אם אני אשלם. הבטחתי שאף אחד לא ייפגע, והם יצאו לחל"ת בידיעה בטוחה שיש להם בית לחזור אליו. עצרנו שיווק, עצרנו מרכז מבקרים כי כל האירועים בוטלו, אבל עכשיו רואים כבר סימנים של חזרה לקנייה. גם באונליין וגם בחנויות. אנחנו מקווים שההתאוששות תבוא בשבועות הקרובים, כי אם המצב יימשך ככה זה מסכן אותנו כעסק חי. אנחנו חייבים למכור בירה, מזה אנחנו חיים".
וכאן יש לשגיא בקשה מהלב לציבור הישראלי. "כשאתם חוזרים לשתות בירה, תבחרו בבירה ישראלית, יש לנו בירות מדהימות. זה ממש כמו שאני מפציר בכם לקנות עגבניות ישראליות ולא מטורקיה", הוא אומר ומוסיף שלא קל להיות מבשלת בירה ישראלית איכותית. מצד אחד המס שמוטל בארץ על בירה שותה את הרווחים, ומהצד השני שתי השחקניות הגדולות והמרכזיות בתחום חונקות את מרחב המחיה. "אנחנו קבוצה מאוד קטנה של מבשלות ישראליות, כי העולם שאנחנו מתמודדים בו מאוד ריכוזי ומאוד נלחם בנו. שוק הבירה בישראל נשלט על ידי שחקנים שהם נציגים של חברות בינלאומיות, קרלסברג והייניקן, והם לא רק היצרנים הגדולים בישראל אלא גם היבואנים הגדולים, המפיצים הגדולים ושולטים בכל שרשרת הערך. הם גם ספקים של מים, סודה, קפה, משקאות קלים ואפילו חלב, וכך הם בעצם מנסים לספק ללקוח הכל ובלבד שלא יקנה ממבשלה קטנה, ונותנים לו הנחות בהתאם. וכיוון שהמחיר הוא פקטור משמעותי, הלקוח קונה את הבירה שהספק מביא לו, ומן הסתם זו לא בירה ישראלית מעולה. עם זה המבשלות הישראליות הקטנות מתמודדות, וזו תחרות קשה. אגב, המבשלות הישראליות הקטנות הן לא מתחרות שלי, הן שותפות לדרך".
ולא ציינת ששני השחקנים הגדולים האלה כבר משקיעים בעצמם במבשלות ישראליות.
"נכון. זו אחת הדרכים שלהן להתמודד מולנו, כי בעצם כשהם באים לבר או לרשת שיווק, הרבה פעמים שומעים שהלקוחות מבקשים בירה ישראלית ואין להם לתת לו. אבל זה לא אמיתי. יצרנים כל כך גדולים לא יכולים לייצר בירה כמו שאני מייצר, זה עסק אחר, זו שיטת פעולה אחרת".
הופה, פתאום בשטף הדיבור נוטף האופטימיות שלך מהול גם ניגון קטן של אכזבה?
"נכון. אנחנו הישראלים מאוד ציניים. כשהתחלתי עם הבירה ובאתי למסעדה ואמרתי: 'אני עושה בירה ישראלית, בואו תטעמו', התגובה הייתה: 'עזוב, מה בירה ישראלית, בירה זה בלגי, זה גרמני'. היום כבר מבינים שגם אנחנו יודעים לעשות בירה, והמדליות שזכינו בתחרויות בעולם עוזרות לשכנע".
ומה עם המחירים המעצבנים בארץ?
"קודם כל, בהשוואה לבירה תעשייתית בירת קראפט יותר יקרה, כי התהליך וחומרי הגלם אחרים. ויש גם את המרכיב העצום בישראל של מס הקנייה, שמייקר בשיעור של פי שישה עד פי עשרה בהשוואה לאירופה ולארה"ב. המס שאני משלם גבוה יותר מכל עלויות הייצור ויותר ממכפיל את מחיר הבירה. החזון שלי הוא בירה ישראלית לכולם, שתהיה הכי איכותית והכי זולה שאפשר, אבל אני חסום בגלל המס. על ענף היין בישראל אין את המס הזה, ולכן הוא התפתח כל כך יפה. נפגשתי עם האוצר ורשות המסים, ולמרות שאמרו לי שאני צודק, הם הודו שזה גדול עליהם בגלל שיקולים של לובי כזה ולובי אחר".
מה שלום ההורים שלך? לאן הם פונו?
"ההורים בסדר. הם פונו, כמו כל יישובי הצפון, ונמצאים במקום ליד הכנרת. לחיות במשגב עם כל כך הרבה שנים, ממש על הגבול, זה לא עניין לאנשים רגילים. קשה להם לעזוב את הבית, אבל הם קשוחים, הם יהיו בסדר".
ואתם במבשלה, תחזרו לעשות את הבירה של העוטף?
"אנחנו מכוונים את זה לסוף הקרבות. תושבי העוטף תמיד סיפרו שהחיים שלהם הם 95% גן עדן ו־5% גיהינום, אנחנו רוצים להרים איתם כוס בירה לחיי גן העדן שעוד יהיה ולתמוך בהם. נתכנן ביחד איתם איך ייראה הפרויקט, ונעשה מה שמתאים להם".
