אני מודה, המחשבה הראשונית היא שכל העניין קצת הזוי. כדורגל? עכשיו? השתגעתם? כשמשפחות מבכות על אובדן יקיריהן (כולל אין־ספור אוהדים), כשהחטופים שלנו עדיין בעזה, כשמנשה זלקה עוד במילואים? זה בהחלט לא נראה כמו הזמן המתאים. אבל במחשבה שנייה, יש היגיון מאחורי הכוונה להחזיר את הליגות המקצועניות לפעילות.
בין שלל השפעותיה השליליות, למלחמה יש כידוע גם השפעה שלילית על הכלכלה. שיתוק המשק מסכן את פרנסתם של אנשים רבים. גם הכדורגל הוא עסק כלכלי, והפסדים שייגרמו בעקבות ביטול המשחקים ישפיעו על הכיס של ענף שלם, באופן שעלול להזיק גם לעתידן של הקבוצות. בסופו של דבר, מאחורי הענף יש אנשים עם משפחות שצריכים להתפרנס, ובניגוד לסטיגמה רובם לא עשירים במיוחד. גם כך הענף יספוג הפסדים, וראוי לצמצם אותם כדי שהוא יוכל לעמוד על הרגליים בהמשך.
כל עוד פיקוד העורף מאפשר לשחק בתנאים מסוימים, אני נוטה לחשוב שקיום המשחקים ללא קהל עדיף על פני ביטולם. יש בכך גם מסר עוצמתי של סירוב להיכנע לטרור – טרור שאחת ממטרותיו היא להחריב את שגרת החיים של אזרחי ישראל.
"אין כדורגל בלי אוהדים", טוענים. אבל אוהדים יוכלו לפחות לצפות במשחקים מרחוק, והשחקנים יוכלו להעלות חיוך על פניהם גם אם האוהדים לא נמצאים פיזית במגרש. ברור שזה לא מתקרב לחוויה של אצטדיון מלא, ועל זה גם השחקנים יעידו, אבל האם זה לא עדיף על ביטול מוחלט של המשחקים, בהתחשב בהשלכות?
"למי יש ראש לכדורגל עכשיו", אומרים. אבל כפי שבעלי מקצועות אחרים עובדים למרות התחושות הקשות בעקבות המצב, אני משוכנע שגם כדורגלנים מסוגלים לחזור לעבודה כמקצוענים. מה גם שהרצון במעט אסקפיזם בזמנים קשים הוא תכונה אנושית טבעית, וספורט יכול לתרום להעלאת המורל הלאומי בזמן המלחמה. אולי זה לא רעיון רע כל כך, אחרי הכל?
קיום משחקים ללא קהל עדיף על ביטולם. יש בכך גם מסר עוצמתי של סירוב להיכנע לטרור – שאחת ממטרותיו היא להחריב את שגרת החיים
