אתוס ההקרבה הישראלי יכול להפוך למדורת שבט בימים קשים כל כך. אפשר לקדש אותו, להלל אותו – בטעות הוא יכול להפוך לדבר כשלעצמו. המוות יכול בקלות להיצבע בצבעים רומנטיים. אבל דווקא בעיצומה של הלחימה חובתנו לזכור את המנועים שבזכותם מוכנים מיטב אנשינו להתמסר אליה: אהבת החיים, מאבק על החירות. רעות. מחויבות עמוקה לחברה הישראלית, לסיפור שלה, ללכידות שלה ולהמשך קיומה בחבל הארץ המדמם הזה לא רק כעת אלא גם כשהתותחים יודממו.
והדוגמאות רבות. ביום ראשון הובא למנוחות יוסי הרשקוביץ, לוחם במילואים מיחידה 551 של הצנחנים. הלווייתו יצאה מביתו שבגבעות אל הר הרצל ונעצרה בתחנה אחת – בית הספר אורט־פלך בנים שאותו ניהל. ארון מתים הוצב בכניסה לבית הספר, וסביבו מאות־מאות של תלמידים, מורות ומורים ותושבי השכונה. הם שרו "התקווה" בקול שבור וחלקו כבוד אחרון ליוסי, איש החינוך הנערץ, מי שהקדיש את חייו למלאכה העדינה כל כך של עיצוב וניתוב נפשם של נערים רכים, מי שהיטיב לנגן וזכה לכינוי "יוסי בכינור", כי כזה היה. בחתונות, בחגיגות, בבתי חולים או עם חיילים – הנגינה הייתה שפה נוספת עבורו. אבל לא רק איש חינוך ונגן מחונן היה, אלא גם שליח ציבור, מי שנשא את תפילת מוסף יום הכיפורים, קודש הקודשים של המתפללים, ביישובו.
יוסי נפל כלוחם, אבל חי כמחנך, כאיש יצירה וכמי שנושא תפילת רבים. ובשם הערכים הללו הוא לא היסס ויצא אל הקרב. הוא עמל עבור החברה הישראלית בכל יום בחייו, וזה חשוב לא פחות מיום מותו.
ענר שפירא, לוחם סיירת הנח"ל שיצא לחופשה, קיווה לבלות במסיבה, בנובה. הוא מצא את עצמו מסתתר במיגונית יחד עם צעירים וצעירות תחת אש. כשהבין את הסיטואציה, נעמד בפתח המיגונית עם בקבוק בירה שבור והגן בגופו על הזרים שהסתתרו מאחוריו. כל רימון שהושלך פנימה – ענר השליך בחזרה. כך שבע פעמים. בפעם השמינית הרימון התפוצץ, וענר נהרג.
סיפור הגבורה הזה יכול לצבוע את כל ישותו. אנו זקוקים כל כך לגיבורים. אבל הוריו המופלאים, שירה ומשה, התעקשו לומר דברים אחרים. כשהעיתונאית קרן מרציאנו כינתה אותו שוב ושוב "גיבור", אמו אמרה: "המילה 'גבורה' וענר לא נדבקים. אם הוא היה פה עכשיו, הוא לא היה אוהב את כל הדיבור הזה. הוא היה אומר, 'אני עשיתי את מה שאני צריך לעשות'. פשוט. בלי פוזות. בלי מילים גבוהות. בלי מדליות ובלי כתרים. ככה הוא היה. בשירות הצבאי הוא היה מצטיין, אבל מעבר לזה אנחנו רואים חיים שלמים: את היצירה שלו, את המוזיקה שלו, את הציור שהוא היה מצייר. הוא תיכנן להוציא אלבום. אנחנו רואים עשייה, חברות, את מערכת היחסים עם החברה שלו ואת היחסים עם האחים שלו. הרגעים האלו, של הקרב, הם קצה הקרחון".
חתן פרס ישראל לחינוך, הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון, כתב מאמר מרתק בשם "ספרטה או אתונה" באסופה "האם עוד יהודים אנחנו" שיצאה ב־1982. סימון היה מוטרד מהמיליטריזציה של החינוך והזהיר מפני הסכנה שתהיה ישראל למעין "ספרטה של המזרח הקרוב", כלומר חברה שבשל האיומים הקשים שסובבים אותה תעצב חינוך צבאי טוטאלי, שכל תחום בחיים מושפע ממנו.
החינוך הספרטני היה חינוך צבאי יעיל מגיל לידה ועד בגרות. ימי השלום נתפסו כשביתת נשק בלבד. כל אזרח נחשב חייל בחופשה שיכול לעמוד לרשות הצבא בכל עת, ושחייו הם לעולם לא שלו אלא של מדינתו. התכונה המוערכת ביותר אצל הספרטני הייתה אומץ ליבו. אפלטון האתונאי מבקר את סולם הערכים הזה ומציב לו אלטרנטיבה: הוא מבקש להניח את הצדק במקום הראשון, "שהרי אומץ ליבו של רשע היא האיומה והמסוכנת שבמידות האדם", כפי שכותב סימון במאמרו.
סימון חשש מהמודל של ספרטה, בצדק. ברוב מוחלט של הדורות היו היהודים נטולי כוח צבאי או מדיני. הריבונות הישראלית איננה רק מתנה אלא אתגר גדול שמציב את השאלה כיצד הכוח מעצב את החברה. הבחירה במודל צבא העם, ולא צבא מקצועי, הציפה אתגרים נוספים: לא כולם נושאים בנטל, וחברת השפע האינדיבידואלית לא מייצרת חיילים קרביים. רגע לפני הלחימה, על כך נקרעה החברה הישראלית: אחוז אחד בלבד שירת במילואים.
צבא, תרבות וחברה יכולים לטפח אתוס של "טוב למות בעד ארצנו" שמבוסס על שנאת האויב וחדוות המלחמה בלבד, אבל ששת השבועות האחרונים מספרים לנו סיפור אחר. לא סיפור ספרטני, אלא "טוב לחיות בעד ארצנו". אנחנו לא רוצים לשרוד, אלא לשגשג כחברה חפצת חיים שלא תתפורר מבפנים. התפיסה הזו משתקפת היטב גם במיפוי של כוחות המילואים. מי שיצאו מביתם בלי לשאול שאלות הם לא מכונות מלחמה אלא אנשים ונשים רגילים להפליא שהשאירו מאחור קוד מחשב שלא הספיקו לכתוב, פאב שמתקשה לשרוד בלי בעליו, כיתה ללא מחנך, ילדים ובני זוג. הם ברובם לא רמבואים, אלא אנשים שגבורתם בנאלית: לא הכי בכושר, לא סובלים את הפודרה של הטנק ולא מפנטזים על אותות גבורה. "אני שונא את הטנקים, שונא את המלחמות אבל אוהב אתכם", אמר המפקד לאיש שלי, כשיצאו לקרב. הם שם כי זו חובתם האזרחית, כי זה הבית שלהם, וכי זה הסיפור שלהם: עושים את מה שצריך לעשות הכי טוב שאפשר גם כשזה בלתי נסבל. כי אין לנו מקום אחר.
יום אחד המלחמה תיגמר. ההקרבה כשלעצמה לא תהיה הדלק שבאמצעותו נניע את המכונה המסובכת ששמה מדינת ישראל. הערכים שהובילו את אזרחי ישראל להתייצב בלי תנאים, כן. אהבה למקום הזה, לאנשיו, לערכיו, לשפתו ולנופיו. אהבה שתלויה בכל כך הרבה דברים, וחובתנו לתת לה דלק וליצוק בה משמעות. גם בשביל אתגרי החוץ שמקיפים אותנו היום, אבל בעיקר בשביל האתגר הפנימי שמחכה לנו מעבר לפינה.
