באוקטובר ייחרת בתולדותינו כמחדל החמור בתולדות המדינה. מחדל של המודיעין והמערך המבצעי, של צמרת הביטחון ושל ראש הממשלה. הצלקות תלווינה אותנו לשנות דור ויותר. אבל אנחנו עם לוחם, שמתעשת ברגעי מבחן, מתלכד ופועל להסרת האיום. כתום שישה שבועות, צה"ל עמוק בתוך עזה, מרסק תשתיות חמאס, מתקדם אל הגשמת המטרות, ובמרכזן נטרול היכולת המבצעית והשלטונית של חמאס, לצד שחרור החטופים. המלחמה מתנהלת בצל ארבעה אילוצים שכל אחד מהם לחוד, עלול לסכל את עצם יכולתנו להשיג את המטרות: שחרור החטופים, הרתעת חיזבאללה ואיראן, שמירת הלגיטימציה לפעול לאורך זמן, ושאלת 'היום שאחרי': ביטחון ל'עוטף' וגם מה ואיך יקרה כדי שתושבי הצפון יוכלו לשוב לבתיהם.
1 צפייה בגלריה
"אייזנהאואר" נכנסת לים התיכון. נתניהו טעה בסינוואר וכעת טועה בביידן
(צילום: DALEY MERISSA/ AFP)
ארצות־הברית מעורבת באירוע, באופן עמוק וחסר תקדים. וטוב שכך. רכבת אווירית נושאת חימושים וציוד לחימה הופעלה תוך 72 שעות. שתי קבוצות של נושאות מטוסים נפרסו ועליהן כ־150 מטוסים, וכן צוללת גרעינית וכלי שיט נוספים עמוסי טילי שיוט ויירוט וכ־2,000 לוחמי מארינס. מפציצים כבדים קודמו לבסיס נאט"ו בסיציליה. בדרך, חבילת סיוע לישראל בהיקף של 14.3 מיליארד דולר, וארה"ב מגינה בפני החלטות עוינות במועצת הביטחון. זכורים גם ביקורו התקדימי של הנשיא ביידן, נאומיו מעוררי התקווה ומפגשיו המרגשים עם משפחות הנרצחים והחטופים.
למעשה יש כאן שינוי כיוון מהותי. ארה"ב, שכבר עמדה 'לעזוב' את המזרח התיכון לטובת עדיפויות אחרות - התחרות האסטרטגית עם סין ומלחמת רוסיה־אוקראינה - גילתה שהמזה"ת אינו עוזב אותה - והיא חוזרת, בגדול. ארה"ב עומדת בראש ציר מזרח־תיכוני 'מתון ואחראי' שכולל את ישראל, מצרים, ירדן, מדינות 'הסכמי אברהם', סעודיה, ובזיקה רופפת יותר גם קטאר. היא ניצבת מול ציר נגדי של 'מדינות וישויות סוררות': איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכיו"ב. ציר ה'סוררות' מגובה על ידי רוסיה ובמעורבות של סין, ובכך נקשר בעקיפין למלחמה באוקראינה ולשוקי הנפט והגז.
+++
בעקבות המחדל של 7 באוקטובר ניצבת ישראל בפני המבחן הסבוך ביותר בתולדותיה. יש סיכון ממשי שנאבד חלק מהחטופים ושהלחימה בצפון תתרחב (ייתכן שאף ליו"ש). קיים סיכון מסוים שתתפתח מלחמת התשה של מספר שנים, בעצימות עולה ויורדת, עם מחיר צבאי־מדיני וכלכלי־חברתי כבד ביותר.
ייאמר מאידך, ישראל איננה בסכנה קיומית. כ־30 אלף לוחמי חמאס עם כעשרת אלפים רקטות, ואפילו יחד עם 60 אלף לוחמי חיזבאללה שברשותם מעל 150 אלף רקטות וטילים, אינם יכולים בשום מצב להכריע צבאית את ישראל, אם כי מדובר אז במלחמה ארוכה בהרבה עם מחיר כבד באבדות וגם מחיר כלכלי כבד ביותר. אולם ישראל תגבר ותנצח צבאית.
אין כאמור סיכון קיומי, אבל יש סיכון ממשי לכרסום כושר העמידה של החברה הישראלית. ב־7 באוקטובר קרס החוזה של המדינה עם אזרחיה, שבמרכזו חובתה של המדינה להבטיח את ביטחונם הפיזי. מדינת ישראל קמה כדי להבטיח שיהיה מקום אחד בעולם שיהודים יוכלו ליהנות בו מהביטחון הזה. לריבונות יש מחיר. אנחנו נקראים מעת לעת להילחם על הזכות לקוממיות בארצנו. להילחם - כן. להישחט בידי מרצחים - לא. אבל זה קרה. ומכאן עומק הזעזוע וגילויי החרדה.
בכל ממדי האתגר: גורל החטופים, הרתעת איראן וחיזבאללה, זמן ולגיטימציה להשלמת המשימות ושאלת 'היום שאחרי', יש לארה"ב תפקיד מרכזי, לעיתים קריטי, לעצם השגת מטרותינו. ישראל היא מדינה ריבונית, וגם ארה"ב איננה יכולה להכתיב לישראל איך לפעול. אך מדובר בחשובה שבידידותינו ובנשיא שמחויבותו לביטחונה של ישראל עמוק ויציב. הוא מבקש מממשלת ישראל להתבונן באחריות ובפיכחון על המצב, ולקבל החלטות. החלטות שמחוברות לקרקע המציאות, לא רק לדם, שרותח בצדק. או להדחקות ולמשאלות הלב של חלק ממנהיגינו.
הרבה תזות שהוביל נתניהו קרסו גם הן ב־7 באוקטובר. קרסה התזה כי 'חמאס הוא נכס והרשות היא נטל'. קרסה התזה שנמצאה דרך לשלום עם העולם הערבי, תוך התעלמות מהפלסטינים. קרסה התזה שניתן לזלזל ולתעתע בארה"ב כפי שעשה נתניהו לאובמה ולביידן. קרסה התזה של 'מר ביטחון' שמדבר 15 שנה על מיטוט חמאס ומצא עצמו מנתב 1.5 מיליארד דולר לחמאס וכעת מול הנוראה שבתוצאות. קרסה גם תזת המנהיג מ'ליגה אחרת'. האיש טעה בסינוואר, בפוטין, באובמה, בטראמפ וכעת טועה בביידן.
+++
במצב רגיל היה סביר שישראל תהדק את היחסים עם ארה"ב ותפעל איתה יחד, ככל הניתן בהרמוניה, בניסיון לפתור את נושא החטופים ולייצר זמן ולגיטימציה להשלמת המטרות, ותקיים לצורך כך דיונים עם ארה"ב ועם השכנים הערבים על מתווה 'היום שאחרי', שבו לצד סידורי ביטחון שעונים על דרישותינו ייתכן שיוקם כוח בין־ערבי שיעביר את רצועת עזה בהדרגה אל הרשות הפלסטינית, שתצטרך להיות מחוזקת ולהוכיח את כשירותה. אלא שלא ארה"ב ולא השותפות לציר המתון לא יעמיקו בשיח כזה ללא שכנוע שישראל נכונה לפרק חדש של ניסיון לקדם הסדר מדיני מול הפלסטינים, גם אם מדורג על פני שנים ועם אבני דרך מחייבות.
הממשלה הנוכחית משותקת מלפעול בהיגיון. נוכחות סמוטריץ' ובן גביר בממשלה סוגרת את האפשרות לדיון עם ארה"ב בפתרונות הניתנים להשגה, ומובילה לחיכוך מסוכן עימה ולסיכון לכלל הסכמי השלום והנורמליזציה. סמוטריץ' ובן גביר בממשלה כי נתניהו עוסק בשרידותו האישית ובהיחלצות ממשפטו. ההחלטה המסתמנת לפעול תוך התעלמות מעמדת ארה"ב עלולה להתברר כבכייה לדורות ותסכן את מעמדה, עוצמתה וחופש הפעולה של ישראל. התיאור כולו, נשמע הזוי. אך זהו המצב. ואסור שיימשך.
הלחימה בשטח מתקדמת כראוי, אולם הממשלה וראשה כמעט שאינם מתפקדים. נושא החטופים אפוף ערפל כבד ומעורר דאגה. נושא הזמן והלגיטימציה מתנהלים ללא קשב לשכל הישר ובעודף קשב למראית. נושא 'היום שאחרי' מודחק, ומחולל רטוריקה חלולה שתיאלץ להתקפל בפני המציאות או להוביל את ניהול המלחמה למבוי סתום. ראש הממשלה מתנהג כמי שאינו כשיר לאתגר. עסוק 'ביום שאחרי' הפוליטי. מצייץ בלילות נגד ראשי מערכת הביטחון, מלקט פרוטוקולים ומפעיל על סטרואידים את 'מכונת הרעל', משוטט בימים כמכור ל'פוטואופס' ביחידות שלא ממש רוצות לראות אותו. מדירים את המילואים ופורקים נשק מסדירים. הייתכן כי אותם לוחמים, הנדרשים לתת בו אמון עד כדי סיכון חייהם שעה לאחר ביקורו, מגלים שלרה"מ אין אפילו טיפה של אמון - בהם?
