מרוב פרשנויות מפחידות הנשפכות על ראשינו נצרבת בציבור התודעה לפיה ישראל החלשה עומדת חסרת אונים מול המשבר הלאומי הכי קשה בתולדותיה ומול העוצמות האדירות של חמאס וחיזבאללה, ביחד ולחוד. אין תמונה מסולפת ומסלפת מזו.
חִשבו על כך, קוראים: תקציב הביטחון של ישראל – לפני המלחמה – התקרב ל־95 מיליארד שקל, 5.2% מהתוצר המקומי. תקציב הביטחון של חמאס מוערך במיליארד שקל בשנה ושל חיזבאללה ב־1.5 מיליארדי שקל. כלומר, ישראל הוציאה על צבאה מדי שנה פי 30־40 יותר מהתקציבים של חמאס וחיזבאללה. הפער משתקף בכל רכיבי הכוח הצבאי. כמה מטוסי קרב יש לשני ארגונים אלו? כמה מסוקי קרב? כמה פצצות חכמות? כמה טנקים מתקדמים (או לא מתקדמים)? כמה קני ארטילריה? כמה לווייני תקשורת בשמיים שעינם פקוחה? כמה מערכות רדאר? כמה צוללות וספינות טילים? כמה מיירטים מסוג כיפת ברזל וחץ ופטריוט? כמה חיילים בסדיר שעברו אימוני לחימה מתקדמים? כמה קציני מילואים מנוסי קרבות? התשובה: אפס.
האויב בדמות חמאס הוא קקטוס ננסי מול עוצמת צה"ל. ובכל זאת הוא וארגוני טרור כמותו יכולים לגרום נזק אזרחי כואב (במה שמכונה "מלחמה לא סימטרית") כאשר הענק נרדם בשמירה, כפי שקרה לצה"ל ערב מתקפת הטרור של 7 באוקטובר ולאמריקאים ערב מתקפת הטרור של 11 בספטמבר. גם ליליפוט המצויד בסיכות מורעלות מסוגל לדקור, לפצוע ואפילו לחטוף, אבל רק כשהוא מנצל את אלמנט ההפתעה. הפתעת 7 באוקטובר לא התאפשרה בגלל חיסכון כביכול בתקציבי הביטחון, אלא בשל עיוורון מתמשך של מקבלי ההחלטות הביטחוניות־מדיניות בנוגע לטיבו האמיתי של חמאס.
לכן הטענה שהשמיע השבוע נתניהו ולפיה ישראל תידרש בשנים הקרובות לעבור לכלכלת מלחמה היא מופרכת. על הצפוי אפשר ללמוד מהערכות בנק ישראל, המוסד שאני ממליץ להישען על תחזיותיו. חטיבת המחקר שלו שולטת בנתונים, מפעילה מודלים משקיים מתוחכמים ונהנית מהכוונה של פרופ' אמיר ירון, שכבר הוכיח קבל עם ועדה את כישוריו יוצאי הדופן כנגיד. בהרצאה שנשא בכנס יוקרתי בוושינגטון הוא חזר על עיקרי התחזיות שהוכנו בבנק ישראל: לפי תרחיש הבסיס, המשק יתרחב השנה ב־2.3% ובשנה הבאה ב־2.8%, כך שהמלחמה תגרע כאחוז אחד מהצמיחה הדו־שנתית ותעלה את הגירעון התקציבי ל־2.3% השנה ול־3.5% מהתוצר בשנה הבאה. הצמיחה היותר איטית והגירעון היותר גדול יביאו את היחס בין החוב הממשלתי לתוצר מקומי בחזרה ל־65%. אף אחד מהמספרים הללו לא חריג בהשוואות בינלאומיות. לא מעיד על כלכלה במשבר.
לתחזיות נטולות משבר שותף הכלכלן הראשי של משרד האוצר ד"ר שמואל אברמזון. החיזוי שלו מתבסס על ניתוח מפורט של השינויים הצפויים בצריכה הפרטית, בהשקעות, ביצוא, בתעסוקה ובהוצאה תקציבית וציבורית. תרחיש הבסיס הלוקח בחשבון לחימה אינטנסיבית ברצועת עזה ותקריות תדירות בגבול הצפוני למשך חודשיים קרוב מאוד־מאוד לזה של בנק ישראל ואף טיפה אופטימי ממנו. אובדן התוצר המצטבר בשל מצב המלחמה נאמד גם כאן בקצת יותר מאחוז אחד, בעיקר בשל שירות המילואים והשבתה חלקית של מערכת החינוך. ההשבתה כבר בוטלה ברובה והירידה בצריכה הפרטית נבלמה גם היא.
אם מצב המלחמה יימשך חודש נוסף, וזו כנראה המציאות, אובדן התוצר יהיה משמעותי יותר (הצמיחה ב־2024 תואט ל־2.5%) אבל רחוק מאוד־מאוד ממשבר, שפל או חלילה כלכלת מלחמה. אפילו S&P, המפליגה בתחזיות כלכליות שליליות על ישראל – עצירת צמיחה וגירעונות תקציביים חריגים בשנה וחצי הקרובות – מבשרת גם על התאוששות מופלאה של המשק והפעילות הכלכלית מהיום בעוד שנה.
חדלו אם כך להפחיד אותנו עם תרחישי אימה. ישראל לא נדחסת במלחמת קיום רב־זירתית, המשק לא נשבר וחמאס מנצח רק ברחובות לונדון.
ללא מצפון
בסיום הכינוס המיוחד שלהן בריאד שבסעודיה פירסמו משתתפיה, ראשי כ־15 מדיניות ערביות ומוסלמיות, הודעה משותפת. כצפוי, ההודעה עמוסה בגינויים לישראל ובדרישות להפסקת התוקפנות ולחידוש תהליך השלום הישראלי־פלסטיני על בסיס החלטות או"ם ויוזמת השלום הסעודית. אין בה זכר לצעדים מדיניים מעשיים נגדנו, קל וחומר לא לצעדים צבאיים. אין בה גם התייחסות למאמץ ערבי־מוסלמי לשיקום רצועת עזה בתום המלחמה.
רק אחרי 1,500 מילים, שרובן כאמור גינויים לישראל, מגיע בהודעת הסיכום המשפט הבא: "משתתפי הכנס מדגישים את הצורך לגייס את השותפים הבינלאומיים לשיקום רצועת עזה". זה הכל. זה כל מה שקהיליית הענק של מדינות ערב מוכנה לעשות בשביל הפלסטינים החיים בתת־תנאים: להדגיש את הצורך בסיוע של אחרים. זו תמונה מחרידה של אדישות וציניות מצידן של מדיניות המארגנות בשטחן אירועי ראווה בעלות של עשרות מיליארדי דולרים. חמישית מהכסף הייתה מספיקה לשיקום מלא של חיי שני מיליון פלסטינים בעזה ולעקירת השליטה הרודנית של חמאס בהם.
הייתי מעורב בהכנת תוכניות רב־לאומיות לפיתוח רצועת עזה אחרי ההתנתקות ב־2005. הרצועה אולי לא יכולה הייתה להיות סינגפור של המזרח התיכון, כפי שחלמנו אז, אבל היא כן הייתה יכולה להיות מודל מצליח למדינה פלסטינית שבדרך, עצמאית, משגשגת וחיה בשלום לצידנו.
דבר מהתקוות והתוכניות הללו לא התגשם. לא באשמת ישראל ולא באשמת העם הפלסטיני בעזה. האשמה רובצת על כתפיהם של הנאספים בארמונות ריאד. לא על מצפונם; אין להם מצפון.
זה השר
שר האוצר סמוטריץ' גיבש הצעה לעדכון לתקציב המדינה ל־2023. העדכון, כפי שאושר בקבינט, מוסיף כ־22 מיליארד שקל לתקציב צה"ל (לפני הסיוע האמריקאי שהקונגרס טרם אישר) ו־9 מיליארד שקל נטו להוצאה הציבורית האזרחית. נטו — אחרי קיצוץ 4 מיליארד שקל מסעיפי תקציב אזרחי רבים, כולל 1.6 מיליארד שקל מההסכמים הקואליציוניים. כשלעצמו העדכון סביר, אף שהוא מבטל רק 70% מהמחויבויות הקואליציוניות הידועות לשמצה. הביקורת עליו, שבאה לידי ביטוי מקצועי בנייר עמדה מיוחד ובהול של חטיבת המחקר של בנק ישראל בראשות ד"ר עדי ברנדר, מתמקדת בהתעלמות האוצר מהשינויים הנדרשים בהצעת תקציב מעודכנת ל־2024. לדעת בנק ישראל, רצוי מאוד שהממשלה תודיע כבר כעת על הכוונה לעצור כמעט כליל את מימוש ההסכמים הקואליציוניים המתכוננים לשנה הבאה, ב־8 עד 10 מיליארד שקל.
מדוע חשוב להצהיר מראש על ביטולם? הרי העיכובים, ההפליות והכאוס הכללי בתוכניות הסיוע האזרחי לנפגעי המלחמה לא נובעים ממחסור בתקציבים (שעל הנייר הם נדיבים). מקורם בבירוקרטיה ממשלתית מבולבלת שאיבדה את דרכה, נעדרת יד מכוונת, חסרת אונים ונוקשה. עמדת בנק ישראל: בלי מחויבות ממשלתית ברורה לביטול ההסכמים הקואליציוניים כבר עכשיו יהיה "קשה מאוד", כדברי ברנדר, להוציא לפועל את הקיצוצים הנדרשים בשנת התקציב הבאה ובשנים שאחריה. ממשלת ישראל תשדר בכך לעולם כולו שהיא ויתרה על משמעת תקציבית, וזו מכה כלכלית חזקה יותר מהמלחמה.
מעבר לצד המקצועי, לביקורת של בנק ישראל על עיקרי העדכון התקציבי יש הסבר מהותי נוסף: אי־אמון עמוק בשר האוצר, בהבטחותיו ובכוונותיו. נזכיר כי כבר לפני שנה הועלתה כאן אזהרה חמורה מפני מסירת המשרד לידיו. סמוטריץ' כשר האוצר, נכתב במדור זה בנובמבר 2022, "מסוכן לישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית ומסוכן מאוד לכלכלתה ורווחתה". אז היה קולנו קול קורא במדבר; היום זהו קולה הקולקטיבי של מקהלת הקהילייה הכלכלית, העסקית והחברתית: סמוטריץ', לך. כפי שנתניהו כראש הממשלה הוא עול על מדיניות הביטחון הלאומי, כך אתה כשר האוצר מעמיס נטל כבד על המדיניות הכלכלית הלאומית.
