1. קפלן פינת קייב
יותר מאחד ויותר משניים בימין ששוחחתי איתם השבוע הזכירו את המתרחש בימים אלה בבריטניה כסימן לבאות בישראל. ראש ממשלת ימין, שנבחר ברוב סוחף, נאלץ להתפטר תוך זמן קצר בגלל אובדן אמון ציבורי בו. שם, אחרי בוריס ג'ונסון עוד הייתה אפיזודה מביכה במיוחד של כהונה אסונית וקצרצרה של ליז טראס, אבל אז הגיע רישי סונאק. הוא ממנה שרים ומדיח אותם חדשות לבקרים, מקדם מדיניות ומתכנן להמשיך כרגיל עד מועד הבחירות ב־2025 אף שלא נבחר מעולם ושמפלגתו מפגרת קשות בסקרים. השבוע צירף לממשלתו כשר החוץ את ראש הממשלה לשעבר דייויד קמרון, קאמבק שני בלבד של רה"מ לשעבר לקבינט מאז מלחמת העולם השנייה. אצלנו, כידוע, קאמבק כזה הוא עניין שבועי.
5 צפייה בגלריה
נתניהו עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון. הבריטי נבחר ברוב סוחף והתפטר בשל אובדן אמון הציבור. סימן לבאות?
(צילום: AP\Pezzali Alberto, Mills)
מתנגדי נתניהו בליכוד הזכירו את התרחיש הזה כדי להראות שהאינטרס של המפלגה והעומד בראשה סותר. תומכיו – כדי להראות שיש חיים גם אחרי מה שנראה כמוות הפוליטי.
ייתכן ששניהם טועים: הליכוד לא התייצב מעולם מול מנהיגו, ומי שבונים על תרחיש של החלפת נתניהו באי־אמון קונסטרוקטיבי נאחזים בתקווה מופרכת, לרבות התנדבות של חברי כנסת נורווגיים להצביע בעד ומיד לאבד את משרתם. בישראל, בניגוד למדינת היעד, אין הרבה נורווגים מתאבדים.
ואילו נתניהו, שנערך להמשיך בתפקידו אחרי המלחמה (ויהיו שיאמרו: גם להוביל את הליכוד לבחירות), ממעיט בערך המחאה שצפויה אחרי המלחמה. חברים בקואליציה שלו מדברים על משהו שמזכיר פחות את הפגנות קפלן ויותר את המהפכה הכתומה באוקראינה: מאות אלפים שיצורו על הכנסת, על קיסריה ועל הקריה.
ההחלטה של נתניהו על המשך צעדיו – אולי ההחלטה הפוליטית הדרמטית ביותר שקיבל בימי חייו – תקבע במידה רבה את גורל המדינה, גם את גורל הליכוד. בחלוף שישה שבועות למלחמה, מצבו הפוליטי של נתניהו עדיין קריטי – אך יציב. בסקרים הפנימיים, כי עוד מוקדם קצת לחיצוניים, ניכרה התייצבות ואולי אפילו התאוששות קלה. זה כמובן עדיין מבטא תבוסה בממדים היסטוריים לליכוד ולמחנה שלו, אבל מעורר מחשבות ראשונות בליכוד על אפשרות קלושה להישרדות.
הכל תלוי עדיין בתוצאת המלחמה. עד עתה, היא לא מבשרת טובות מבחינה פוליטית. בימי הקורונה הראשונים, גם אז בעיצומו של מתח ועוינות בעניין נתניהו אחרי שלוש מערכות בחירות, זינק ראש הממשלה בסקרים וזכה לשיעורי תמיכה אדירים. הריאיון שהעניק אז ("בלי טריקים ובלי שטיקים") היה אחד הרגעים הנצפים בתולדות הטלוויזיה המסחרית. רגעי משבר מזמנים למנהיגים הזדמנויות גדולות. זה איננו המקרה כאן. הגירעון החריף בתמיכה בולט על רקע התמיכה הציבורית המוחלטת במטרות המבצע שקיבלה ממשלת נתניהו: הציבור מאוחד סביב הצורך במיטוט חמאס על ידי תמרון קרקעי, אבל עוין את ראש הממשלה ואת הקואליציה המקורית שלו.
2. השעון הממלכתי
השעון שאמור להכריז שהשעה היא שש אחרי המלחמה הוא בני גנץ. יש מן האירוניה בעובדה שאת האות למהומה הזו אמור לתת איש שעשה את הונו הפוליטי מדיבור שקט.
כאשר גנץ ייצא מהממשלה הוא יאותת שהסכנה הביטחונית החריפה חלפה. אחריו יתפטר הרמטכ"ל הרצי הלוי ואז ראשי אמ"ן ופיקוד הדרום.
ההערכות הממעיטות במחנה הממלכתי מדברות על חודשיים, הקיצוניות – על שנה. חודשיים הוא הזמן, פחות או יותר, שבו יסתיים הפרק המבצעי הנוכחי. שנה – הזמן שבו יירגעו הגבולות כולם. גנץ ואיזנקוט נמצאים בדילמה קשה: הם לא הבטיחו להישאר בממשלה גם לשלב הדעיכה של המלחמה, אלא רק כדי למנוע סכנה קיומית. מצד שני, איך יוכלו לדרדר את המדינה למערכה פוליטית כבדת ימים כשחיזבאללה ממשיך להמטיר נ"ט בצפון וחמאס גוסס גסיסה מכוערת בדרום?
לוח הזמנים מחדד עוד את ההתלבטות. תקציב 2024 לא רלוונטי, ויצטרך להשתנות. האם המחנה הממלכתי שהצטרף לממשלה על תקן חוסם עורקים ייכנס גם לניתוח לב פתוח הזה? תמיכה בתקציב פירושה מעורבות בקביעת היעדים, העמקת השותפות בקואליציה, אולי גם אופק לממשלה עד מארס 2025.
בכלל, קשה לדעת אם יש דבר כזה המחנה הממלכתי: התרחיש שגנץ ואיזנקוט ירוצו שוב עם גדעון סער ותקווה חדשה הופך קלוש יותר מיום ליום. אחד מנושאי הבחירות הקרובות יהיה מעמד הרשות הפלסטינית, הנושא היחיד שבו הייתה מחלוקת חריפה בסיעה במהלך השנה האחרונה. סער ואלקין הצביעו בעד חזרה לחומש, גנץ ואיזנקוט היו רוצים הפרדה מהפלסטינים. בפער שנוצר ב־7 באוקטובר, שבין התמיכה האדירה ברעיונות הימין לבין ההתנגדות האדירה למנהיג הימין, יש מספיק מקום לשתיים־שלוש מפלגות.
בליכוד יש מי שבונים על סער כמי שיישאר בקואליציה בסוף המלחמה ויעניק לה תעודת ביטוח מפני עריקת כמה ליכודניקים או נטישת עוצמה יהודית. זו תקוות שווא. ההתקרבות בין סער לנתניהו נובעת מהשקפות דומות על הרש"פ ועל היום שאחרי, אבל לא מרמזת שביום שאחרי הם יהיו יחד.
3. הדימונה של עזה
כשכוחות צה"ל חצו ב־1973 את תעלת סואץ למצרים, הם לא עשו זאת על גבי גשר הגלילים. פסגת הטכנולוגיה הצבאית של אז נתקעה בדרך לתעלה. הצוות שאמור היה להוביל אותה לחם בכלל בסוריה, ותקלות מתקלות שונות עיכבו אותו בדרך. הוא הוקם בסוף, אבל רוב הכוחות עברו עוד קודם לכן על גבי גשר דוברות עתיר אלתורים, ברוח הישראלית המוכרת: חוקה לא מצליחים לכתוב ב־75 שנה אבל חוק יסוד מעבירים ביומיים. כל הרמזורים קורסים בגשם, אבל יש ווייז. לא מצליחים לבנות מטרו, אבל הופכים רעיון ליוניקורן כהרף עין.
חמאס כן הצליח לבנות מטרו. צוות המנהרות של צה"ל, שהוקם כדי להתמודד עם מנהרות פרימיטיביות ברצועת עזה לפני כ־20 שנה, פוקח עין על פעולות התת־קרקע באופן קבוע. ועדיין, כאשר הגיע המודיעין המעודכן, נדהמו במערכת הביטחון משטניות המיזם, ממלכודות המוות, מהפקת הלקחים בחמאס בעקבות צוק איתן. גשרי הגלילים שהם הכינו, כך היה ברור, לא יצליחו להגיע לתעלה.
המערך המסועף הזה, בעומקים שחלקם עמיד להתקפות חיל האוויר, הוא הדימונה של עזה. המשוואה של סינוואר פשוטה: הזמן שתעמיד לרשות ישראל הקהילייה הבינלאומית יהיה קצר מהזמן שייקח לה לפצח את מערך המנהרות. ולכן, תמיד, סינוואר ייצא משם, ימצמץ מהשמש ויכריז על ניצחון.
אלא אם ישנו קונץ פטנט.
כבר ב־2015, המצרים הציפו את מנהרות חמאס שחדרו לשטחם במי ים. בחודש האחרון, מיטב המוחות המבריקים ביותר במדינת ישראל עמלים גם הם על פתרון עוקף מנהרות. כמו בימי הקורונה, גם פה הוצפה המערכת ברעיונות לאמצעים מיוחדים, שנעים בטווח שבין המגוחך לגאוני. שר הביטחון יואב גלנט כבר רמז לחלקם. "התחלנו להשתמש ברעיונות חדשים לשימוש במנהרות", שב ואמר.
ב־20 השנים האחרונות ירדה קרנו של התמרון הקרקעי. לתמרן לאן בדיוק, שאלו שוב ושוב בכירי מערכת הביטחון וגם הקבינט, שכן מהלך כזה נועד לשבור את כוח הלחימה של האויב. הכניסה העוצמתית לעזה, שהפתיעה את האויב הייתה תשובה חלקית. אבל ייתכן מאוד שהתמרון הנכון היה כל הזמן תת־קרקעי.
4. הפתעה נעימה
כמו בסיפור הישן על לוי אשכול שדואג מבצורת עד שהוא מגלה, למרבה ההקלה, שזו פקדה את ישראל ולא חלילה את ארצות־הברית, כך עוקבים בירושלים אחר הסקרים – באמריקה. בעוד פחות משנה ילכו האמריקאים להצביע, ומצבו של ג'ו ביידן הולך ומידרדר. ההנחה אומרת שבגלל שיטת הבחירות בארה"ב טראמפ יכול גם הפעם להפסיד בכמה מיליוני קולות ועדיין לנצח. הנחה נוספת, שהוכחה ב־2016 וגם ב־2020 היא שהסקרים נוטים לרעתו לעומת תוצאות האמת, בגלל התופעה של בוחרים ביישנים.
ולכן כאשר מתפרסמים, לראשונה, סקרים שבהם הוא מוביל על ביידן בפער לא מבוטל וברוב מדינות המפתח, המשמעות היא שלו נערכו הבחירות היום הנשיא המכהן לא היה מפסיד; הוא היה מובס ומושפל.
עיתונאי אמריקאי מוכר, שבמסווה של אהבת ישראל קורא כבר שנים להתנכר למדינה ולפגוע בה, עושה בשבוע האחרון נפשות אצל ביידן וסביבתו כדי לשכנע אותם שהירידה בסקרים נובעת מהגיבוי לישראל. ככל הידוע, זו איננה המסקנה של הנשיא וסביבתו. למעשה, להפך. על פי הניתוח שלהם, עקרות בית מהפרברים הן הקהל שהחליף צדדים, ואלה אינן פעילות Woke מהאוניברסיטאות אלא בדיוק להפך: מצביע המרכז הקלאסי. בקרב המתלבטים בין המפלגות שיעור התמיכה בישראל מצוי בשיא של שנים.
בשיחות שנערכות על בסיס יומי עם ישראל הובהר השבוע שהם מודעים לעובדה שאין קשר בין הירידה בסקרים לבין התמיכה הכמעט חד־משמעית של ממשל ביידן בפעולות צה"ל. התנגדותם לפעולה הקרקעית נבעה מהחשש לשקיעה בחולות עזה שתגרור הסלמה אזורית ומעורבות של צבא ארה"ב בעל כורחו. גם ההסתייגות מפעולה בבתי החולים נמוגה בהדרגה. נציג אמריקאי נמצא דרך קבע בישיבות ביטחוניות מכריעות. האמריקאים הופתעו לטובה מפעילות צה"ל.
בעיית הקמפוסים בארה"ב מחריפה, אך איננה חדשה. לצד האנטישמיות המתפרצת בהרווארד ובייל, בולטים לטובה במלחמה שני ציבורים שנחשבו בעייתיים בתמיכה בנו: ההיספאנים והיהדות הרפורמית בארה"ב. האחרונה היא ההפתעה הנעימה הבולטת של המלחמה: שנים של התרחקות בינם לבין ישראל נסגרו כמעט בן לילה. טפטוף תרומות הפך לשיטפון. האסטרטגיה של העשור האחרון, הישענות על הנוצרים האוונגליסטים והנחה שהיהדות הרפורמית אבודה, התבדתה. סוף־סוף משמח לראות קונספציה קורסת.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
