השיח סביב מידת אחריותו של ראש הממשלה למלחמת 7 באוקטובר והרצון העז לשמוע אותו אומר את זה – נוטה לגווע. רוב גדול של הציבור מבין שאין שום משמעות ללקיחת אחריות מצידו של ראש הממשלה, ושגם אם יעשה זאת - זהו רק סימן שבאותה נקודת זמן זה משרת אותו.
אני נוטה לחשוב שנתניהו אוהב שמדברים עליו בהקשר של אחריות, כי אחריות היא לא בהכרח אשמה. כך לפחות קבע אדם שהשכיל עוד לפניו לגלגל את האשמה ממנו והלאה - מי שהיה השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, שאחרי אסון מירון קבע הבחנה ברורה בין שני הדברים. "אני אחראי", הוא אמר, "אך אחריות אין פירושה אשמה".
אז אולי זה מה שצריך לעשות מעתה ואילך: במקום לדבר על אחריות, לדבר על אשמה. ראש הממשלה לא אחראי. הוא אשם. והוא אשם לא רק במה שקרה באותה שבת בקיבוצי עוטף עזה ויישוביו, אלא גם במה שקרה מאז ועד עכשיו ובמה שיקרה מעכשיו. ברשתות החברתיות היו אפילו מי שכינו השבוע את מידת אשמתו של נתניהו לטבח - "תיק 1400".
מידת אשמתו של נתניהו לאירועי אותה שבת ולמחדלי המערכת הממשלתית מאז ואז עכשיו, הולכת ותופסת מקום גם בשיח שבתוך מפלגתו. אנשים שנחשבים לנאמניו הם הראשונים להתהפך. למשל, השרה לשעבר, גלית דיסטל־אטבריאן, שמסרון ששלחה לפעילה חברתית, "יורט" ופורסם.
"הזעם על נתניהו שורף אותי מבפנים", כתבה דיסטל־אטבריאן. "את לא יודעת כמה הוא שבר אותי ואני סותמת את הפה במאמץ עליון כרגע, כי ישראל נמצאת בסכנה קיומית של ממש". את מה שיש לה לומר עליו, היא הבטיחה, היא עוד תאמר.
אז בואו. יש כל הסיבות להאמין שהשרה לשעבר לא ממש הזדעזעה מפרסום דבריה. אולי היא אפילו עשתה מהלך או שניים כדי שיתפרסמו, מה עוד שהטקסט נראה מנוסח היטב כיאה למועמדת (פעמיים) לפרס ספיר. אבל אפשר לסמוך על דיסטל: אם תיווצר אפשרות לממשלה זמנית – היא תהיה בין הראשונים לרכוב עליה. ואם לא – היא תהיה נתונה בתקופה הקרובה לחיזוריהם של ראש הממשלה ומקורביו.
אבל היא לא לבד. גם מיקי זוהר ויואב קיש נשמעים אחרת מאשר נשמעו עד לא מזמן. ויש לא מעט שעדיין נזהרים בהופעותיהם בתקשורת, אבל לא חוסכים ביקורת כשהם מדברים מאחורי הקלעים.
השיח הזה בליכוד אולי גבר לאחרונה – אבל עדיין רחוק מלקרות. מי שקלט את רחשי הלב בליכוד ומיהר למנף את זה, הוא ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, שביום שלישי אמר בראיון ברדיו שזה לא זמן להתעסק בהדחה של נתניהו ולמחרת, בראיון ליונית לוי, אמר את ההיפך. אז יכול להיות שלפיד זיהה סגמנט ציבורי שמעוניין בהחלפת נתניהו, וכפי שאמר לי השבוע רק חיכה לצאת עם זה בזמן ובמקום הנכון, ויכול להיות שצודקים אלה שאומרים שהוא חש צורך להיבדל מגנץ שלא חושב שזה הזמן להחלפת נתניהו, או שאולי לפיד מנסה למנוע בחירות, מתוך חשש שיביאו לגנץ את השלטון.
לפיד מציע לא לחכות לסיום המלחמה. גם הוא כנראה מטיל ספק ברצונו של נתניהו לסיים בהקדם את המלחמה ובכך לגרום לשובה של המחאה; לתביעה להקמת ועדת חקירה; ולרחובות שיתמלאו במילואימניקים שיחזרו הביתה וידרשו את הדחתו. הצעתו של לפיד היא להקים כבר בכנסת הנוכחית ממשלה שתהיה ממוקדת בטיפול באזרחים ולא בפוליטיקה, ושראש הממשלה שייבחר יהיה מהליכוד.
לפיד מבין את נפש הפוליטיקאי. הוא מבין שבליכוד יעדיפו להחליף את ראש הממשלה ולא לפזר את הכנסת. משיחה איתו השבוע התרשמתי שלדעתו המועמד הטבעי להחליף את נתניהו הוא שר הביטחון גלנט. לא בגלל שהוא חושב שהוא הכי מתאים, אלא בגלל שגלנט לא ישרוד ועדת חקירה ולא יתמודד בעתיד, ולכן יהיה מקובל על קבוצת היורשים.
אלא שמבחינה מעשית אין כמעט רלוונטיות להצעה של לפיד. מי שחושב שיש איזשהו סיכוי שבליכוד תהיה הסכמה למנות ראש ממשלה זמני בלי פריימריז – לא מכיר את הנפשות הפועלות.
האפשרות השנייה להחלפת ראש הממשלה היא ליצור איום על נתניהו – 61 חברי כנסת שמוכנים להצביע למועמד אחר מעל הראש של נתניהו. גם זה חסר סיכוי: ללפיד יש את האצבעות של "יש עתיד" (24). אין לו את אלה של גנץ שרוצה בחירות.
אם יש איזשהו סיכוי לאיים על נתניהו הוא בכך שהקואליציה במתכונתה הנוכחית תחליף אותו, יחד עם ליברמן, תקווה חדשה, וחצי מסיעת הליכוד. במקרה זה ייבחר ראש ממשלה זמני לכשלושה חודשים, כדי לאפשר פריימריז בליכוד. אותו ראש ממשלה זמני יצטרך להתחייב לא להתמודד בבחירות על ראשות הליכוד.
מה גרם ליו"ר האופוזיציה לצאת עכשיו? לפיד טוען שנמאס לו להיות מנומס. השבוע קיבלה סיעתו סקירה ממכון אהרן למדיניות כלכלית, שממנה עולה שישראל הולכת למשבר כלכלי נוראי. מה שעוד השפיע עליו היה ביקור במועצה האזורית אשכול ובניר עוז. למחרת אותו סיקור גילה שגדי ירקוני עלה לשבות מול הכנסת, לאחר שסמוטריץ' הותיר את היישובים - גבולות, אורות וצאלים - מחוץ להסכם קרן הפיצויים. לפיד טוען שזה מה ששבר אותו, ושהוא לא יסלח לעצמו מוסרית אם ישתוק. ומכיוון שהוא לא מאמין שנתניהו יתפטר או יודה באיזושהי אחריות (מי כן מאמין) – הוא החליט לצאת ביוזמה שמשמעותה הדחת נתניהו תוך כדי מלחמה.
בינתיים מספק נתניהו מדי יום סיבות להדחתו: ההסברה הכושלת; תמונות הפוטו־אופ עם החיילים הסדירים בעוד חיילי המילואים נדרשים לפעמים לחכות שעות בחוץ, לעיתים ללא מיגון; הכספים הקואליציוניים שממשיכים לזרום בלי להטות אותם לצורכי המלחמה; היעדר הטיפול במפונים; משרדי הממשלה המיותרים שרק נהנים מהמשך הזרמת הכספים; המשך הניסיונות להטלת האשמה בצבא, עד כדי כך שהשבוע הטיח הרמטכ"ל בנתניהו ובשרים שההדלפות שיוצאות מהקבינט הן בדרך כלל השמצות נגד צה"ל; ובעיקר חוסר האמון המוחלט של רוב הציבור בו.
אה כן, ושרה. רעייתו. נדמה שאין יום בלי שערורייה חדשה. ניסיונותיה ללחוץ על יו"ר ועדת הכספים שלא להכיר בעמותת אחים לנשק לצורך זיכויי מס; שיחת הטלפון שלה לנציגה של משפחות החטופים שבה האשימה באירועים את אנשי המחאה, אלה שנלחמים עכשיו בעזה; והפגישות המתוקשרות שלה עם משפחות החטופים, כשהיא מנצלת את חוסר האונים שלהן.
מסתבר שמשפחת נתניהו לא מצליחה לנרמל את מחדליה. היא פשוט מתעלה עליהם מיום ליום. וכשלכל זה מתווספות עוד ועוד עדויות על גודל המחדל, סיפורים שלא ייאמנו על הקלות הבלתי נתפסת שבה איבדה את ישראל את ריבונותה למשך יותר מיממה - אי אפשר לדבר על אחריות. חייבים לדבר על אשמה.
