הכדורגל מעניק לבני האדם סיפוק, מהווה עבור רבים דרך חיים, והוא בעיקר צובר עבורנו זיכרונות שנחקקים לעולמי עולמים. ב־7 באוקטובר איבדתי שני חברים קרובים, חברים שהכדורגל היה חלק משמעותי מאוד בחייהם. מדהים אותי איך כל הקלישאות סביב המשחק הופכות לאמיתיות, איך המשפטים שהאהובים שלנו אמרו מקבלים פתאום משמעות, כיצד החגיגות לאחר שער שכבשו על הדשא הסינתטי במגרש הצמוד לאצטדיון וינטר צרובות בזיכרוני. כל תנועה עם הכדור, כל בעיטה וכל מסירה – כמו מחול עם כוריאוגרפיה מהדהדת.
מסע חייהם של אופק, גל ונדב, חבר נוסף שלהם, הסתיים בטרם עת. הם יצאו לבלות במסיבה וחזרו בארון. כאב כבד מנשוא. אבל דבר אחד בטוח: הם אהבו את החיים ונהנו מכל רגע. כשחזרו מהטיול הגדול בדרום אמריקה היישר למגרש במוצ"ש, הם תיארו את חוויותיהם משם כרגעי שיא בחייהם, וסיפרו לי איך סצנת הכדורגל שם החדירה בהם תשוקה ואהבה למשחק.
את מותם עוד לא הצלחתי לעכל, וכנראה זה ייקח גם זמן. המעבר מהזדהות לאמפתיה ארוך ומפרך, אבל הבנתי שיש עוד אנשים שחשים אותן תחושות קשות כמוני, אז ניסינו לחשוב איך להפוך את הכאב לכוח. זה החזיר אותנו לכדורגל.
החלטנו לארגן משחק כדורגל לזכרם, לשחק את המשחק שהם כל כך אהבו. על הדשא הסינתטי ליד וינטר, כל החברים, המשפחות וגם אנשים שלא הכירו אותם באופן אישי, כולם הגיעו אתמול. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שבה היה לנו רצון לשחק כדורגל או לשמוע עליו.
ביום שאחרי המלחמה נקיים טורניר שנתי לזכרם, טורניר שיחבק את המשחק היפה שהם כל כך אהבו בידיעה שבכל בעיטה אנחנו מכבדים לא רק את הכדורגל, אלא בעיקר את החברים ששיחקו לצידנו.
זו תהיה סגירת מעגל ופלסטר קטן ללבבות השבורים שלנו. וכל עוד זה תלוי בנו, היוזמה הזו תימשך לנצח. כי הרי כבר אמרנו, עבור חלקנו הכדורגל מהווה דרך חיים. מדמעות נטפח גן של אחווה ומורשת, ניצור יצירת מופת של זיכרונות לכבודם. אז יאללה נו, בואו נתחיל משחק.
לזכרם של אופק רביע, גל דנגורי ונדב ברטל.
