יש שני נושאים שהורים מתקשים לדבר עליהם עם ילדיהם יותר מכל: הדרך שבה באו לעולם והעובדה שיום אחד יעזבו אותו. בעוד המין והלידה רצויים ומשמחים, זוכים לעיסוק ישיר, קליני כמעט, בספרות הילדים, סביב המוות ישנה נטייה מובנת להרחקה ולריכוך:
בלונים שהתפוצצו, בובות שהתבלו, חיות מחמד שאבדו וסבים זקנים מאוד — כולם מרקדים בזהירות סביב עובדת הסופיות האנושית. אולם בימים קשים אלו, שבהם המוות נוכח מתמיד גם בעולמם של ילדים ונוער, עודף זהירות עלול להותיר רבים מהם לבד באפלה, ועולה צורך להישען על יצירות שמיישירות מבט אל המוות ואל כאבם של הנותרים מאחור, שנותנות מקום מרכזי לעיסוק באובדן ולעיבודו.
• יוני והסוס // נורית זרחי
"אני רק רוצה לדעת למה, זה פשוט עניין של צדק. זה היה אבא שלי. למה דווקא הוא?" אבא של יוני מת, והעולם ממשיך בשלו. עם המציאות הקשה הזו פותחת זרחי את אחד הספרים הנוגעים ללב והאמיצים ביותר שנכתבו בעברית. המורה מוציאה את יוני מהכיתה כי לא ידע לענות על שאלה. כשאביו נפטר הלכה לידו על בהונות, אבל עתה כבר חזרה לשגרה בעוד יוני איננו מסוגל. הזעם והכאב העצורים בו והחיפוש אחר תשובות לאקראיותו של המוות סוחפים אותו להרפתקה פנטסטית, שבמהלכה הוא מתמודד עם התהום ועם הקיפאון ופוגש דמויות שהאובדן וחוסר היכולת של סביבתן להתמודד עימו עיוותו את חייהן: משרת הצער — נער שאמו מתה בלידתו ואביו מוכה היגון הרחיק אותו מעליו כדי להימנע מהסיכון שיאבד אהוב נוסף, ובכך איבד אותו ממילא. הילדה שקופיה שבכתה על כלבהּ האהוב שמת עד שדמעותיה מחקו אותה כמעט כליל, ובמקום להכיל את יגונה אמה והרופא דורשים שתקצוב אותו ותצטער "במידה הנכונה". לעומתם נותנת זרחי מקום לאבל על כל גודלו ושלביו מבלי להסיט מבט או להירתע, ודווקא היכולת לחוש אותו במלואו היא שמאפשרת בסוף נביטת דבר חדש מן התהום: קבלת החיים עם הצער, שיכוך הבדידות ואפילו מידת מה של נחמה.
• ממלכת טרביתיה // קתרין פטרסון
"היא עבדה עליו ככה שיעזוב את עצמו כמו שהיה קודם וייכנס אל תוך העולם שלה, ואז... היא נטשה אותו שם ובעולם — כמו אסטרונאוט עזוב שמשוטט על הירח".
ג'ס, תלמיד כיתה ה' שחייו הדלים בסְפָר האמריקאי מתנגשים עם נטיותיו היצירתיות, פוגש את לזלי — תלמידה חדשה הפותחת בפניו עולמות של חברות, תרבות ודמיון, ובהמשך גם של יגון, עם לכתה בטרם עת. פטרסון מתמודדת עם הנושא הכאוב והמפחיד של מוות בילדות באמצעות מהלך ספרותי ורגשי יוצא דופן ואינטליגנטי במיוחד: 'ממלכת טרביתיה' הוא קודם כל סיפור על חברות. על האופן שבו אנו משתנים לתמיד כשמישהו מופיע בחיינו ופותח לנו חלונות אל יפי העולם ואל עומקה של הנפש, אל מרחבים של סקרנות ושעשוע, כנות וחמלה. רק ברבע האחרון של הספר מגיע המוות, חד ומפתיע עד אובדן נשימה, כמעט כמו בחיים. אבל רק כמעט. שכן בכך שפטרסון גורמת לקורא להיקשר לדמותה של לזלי, להכיר ולאהוב אותה ואז לאבד אותה, היא עושה עימו חסד ומאפשרת לו מעין תרגול של אובדן בתוך המרחב הבטוח של הספרות, שבה המוות מתקיים בתנאים של מרחק, סדר ומשמעות — חסדים שרק לעיתים נדירות ניתנים לנו כשמדובר במוות אמיתי.
• Life and I: A Story About Death // Elisabeth Helland Larsen
כך, בפשטות, מציגה את עצמה דמותה המואנשת של המוות בספר הייחודי הזה. המוות פונה אל הקוראים ומספרת להם ללא כחל וסרק, בנימה טבעית מאוד, כיצד היא אוספת לחיקה בשלב כלשהו את כל היצורים החיים. כן, לעיתים גם ילדים ואפילו תינוקות שלא נולדו. הבחירה של לארסן ושניידר להציג את המוות כדמות נשית רכה ומעוגלת המוקפת בגוונים חיים, מוסיפה לנימה נטולת המיסטיקה והאימה שבה הן מציגות את העובדה, שכפי שכולנו נולדנו כולנו נמות. וכי כמו הלידה גם המוות הכרחי לתנועתם התקינה של הדברים כולם. השילוב בין האמת החשופה לנימה הטריוויאלית, שבה היא מסופרת ולסגנון הפיוטי, המערסל כמעט, של הטקסט מניב יצירה נדירה בכנותה וביופייה, שמפיגה לא מעט מהחרדה סביב הנושא, מעוררת שיח פתוח על אי־הוודאות הכרוכה בו, ומאפשרת לקורא להאמין ללארסן ולשניידר בלב שלם כשהן מבטיחות שיש דבר אחד שהמוות לא יוכל להכחיד לעולם: אהבה. •
זרחי נותנת מקום לאבל על כל גודלו ושלביו מבלי להסיט מבט או להירתע, ודווקא היכולת לחוש אותו במלואו היא שמאפשרת בסוף נביטת דבר חדש מן התהום: קבלת החיים עם הצער, שיכוך הבדידות ואפילו מידת מה של נחמה
