הפנייה של מיטל אשרי: "אני בת 40 וכבר חצי שנה סובלת מליחה. טופלתי בסוגים שונים של אנטיביוטיקה, שניתנו לי הן על ידי רופאת המשפחה שלי והן על ידי רופא מומחה לריאות, אבל לא הייתה בהן שום תועלת. לכן, הגעתי למרפאת ריאות בבית החולים שיבא, נבדקתי ביסודיות – כולל בדיקה לתפקודי ריאות, ואובחן שיש לי בעיה גנטית. אני רוצה לציין שאמא שלי מטופלת בשיבא על אותו רקע. הרופאה שבדקה אותי נתנה לי מכתב סיכום ובו המלצה לשוב לביקורת כעבור שלושה חודשים, כשהיא מציינת בבירור שהיא מבקשת שהמעקב יתקיים אצלה, בשיבא. פניתי לקופת החולים לבקש טופס 17 על הביקור במרפאה ועל הבדיקה שעברתי, ולהפתעתי סירבו לאשר לי אותם, וגם את הטיפולים הבאים. אני גרה סמוך לבית החולים, זו האופציה הטובה ביותר, ולכן אני לא מבינה את ההתעקשות של הקופה".
על מה התרגזנו? בעיקר על מי שקיבלה את המטופלת בבית החולים, פתחה לה תיק רפואי, מילאה את פרטיה, ציינה בטפסים שהיא מבוטחת בכללית, ורק שכחה לעדכן את האישה שמולה ששיבא אינו נכלל בהסדר בתי החולים של אותה קופת חולים, אלא במקרים מיוחדים.
דבר המדור: מיטל יקרה, כואב ומעצבן לראות איך פעם אחר פעם נופלים מטופלים לאותה אי־הבנה ויוצאים ממנה מופסדים פעמיים: כשהקופה לא מחזירה את עלות הביקורים והם נאלצים להכניס את היד לכיס, וכשלא מאשרים להם ביקורת באותה מרפאה. ולכן, המלצת המדור, שעליה חזרנו לא פעם, היא: כולנו, ולא חשוב באיזו קופת חולים אנו מבוטחים, חייבים לבקש טופס 17 לכל פגישה עם רופא, בדיקה או הליך – לפני שהם מתקיימים, ולא בדיעבד.
הפנייה של ורדה (השם המלא חסוי לבקשת המשפחה בשל עבודת הבעל): "אנחנו תושבי ראשון־לציון ומסונפים לבתי החולים קפלן ואסף הרופא. בעלי חלה בדלקת גרון חריפה ונאלץ להתאשפז בבית חולים, בקומה תת־קרקעית. הצפיפות שם קשה, אין חלון לפתוח לאוורור ואני חוששת שהוא יידבק בחיידקים נוספים מעבר לאלה שכבר יש לו, ויפתח זיהום שעלול לסכן את חייו. אני שוקלת להוציא אותו הביתה ולשכור שירותי רופא שיגיע אלינו פעם ביום. הסידור הנוכחי לא נראה לי ואני אובדת עצות".
דבר המדור: ורדה יקרה, מרב המאמצים של משרד הבריאות מופנים כרגע למיגון מקסימלי של חולים מאושפזים מפני נפילות טילים, כנראה שגם על חשבון אוורור. עם זאת, עד היום לא דווח על חולים שנדבקו בחיידקים מסוכנים בבית חולים כלשהו על רקע הצפיפות. השיקול בידייך.
