ספר צנוע וחשוב זה מכיל 17 איגרות שכתבו יהודים מירושלים אל מכריהם בקהילות יהודיות ברחבי העולם — בעיקר, אך לא רק, במצרים ובאיטליה, במאה הראשונה לשלטון העותמאני בעיר (האיגרת הראשונה היא משנת 1520 והאחרונה היא מ־1625). את האיגרות בחר, ההדיר ופירש אברהם דוד, מבכירי חוקרי כתבי היד היהודיים של תקופה זו, שגם הקדים לספר מבוא מאיר עיניים. קריאה באיגרות פותחת עבורנו חרך להיכרות עם חייהם של יהודי ירושלים באותה תקופה, לסוגיות שהעסיקו אותם ולאופן שבו ראו את עצמם ואת יחסיהם עם קבוצות אחרות. חלק מהאיגרות נכתבו על ידי דמויות ידועות ומוערכות בהיסטוריה של העיר, כמו השל"ה הקדוש (ר' ישעיהו הורוויץ, מחבר הספר 'שני לוחות הברית'), ואחרות על ידי אנשים ששמם לא נחרת בזיכרון הציבורי ועתה הם זוכים לעלות על ספר. לפני שאציג בקצרה כמה נושאים המופיעים באיגרות אעיר כי קריאה של מקורות ראשוניים אלו, היינו כתיבה של בני הזמן, ללא תיווך ופרשנות יתרה וללא המשא הכבד של ההיסטוריה היהודית מאז כתיבתם ואילך, מאפשרת, למי שמעוניין בכך, להיכנס לתודעתם של בני התקופה כפי שחיו אותה הם עצמם. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם.
מה, אם כך, העסיק את יהודי ירושלים באותם דורות ראשונים תחת השלטון העותמאני, הדורות שחזו בבניין חומת ירושלים על ידי הסולטן סלימאן המפואר, שהיו שותפים לצמיחת הקהילה היהודית בעיר הקודש והתבססותה הזמנית (זמנית כיוון שבשנת 1625 מונה למושל ירושלים מוחמד אבן פרוח', שפגע קשות בקהילה היהודית)? ניתן לומר, כי כמו כל קבוצה וכל אדם, תודעתם נעה בין הנשגב ליומיומי, בין צורכי הכלל לצורכי הפרט, בין הזמן הגדול, השאיפה לגאולה, לזמן הקטן, פרנסה והישרדות ויחסי שכנות. רבים אם כך הנושאים העולים באיגרות ואנו ניגע אך בשניים: השאיפה לגאולה ויחסי יהודים־מוסלמים.
המתח הגאולי באותן שנים בא לידי ביטוי בחיפוש אחרי סימנים מעידים כי הישועה קרובה. כך, למשל, כתבו ראשי שתי הישיבות בירושלים בשנת 1525 לבנקאי היהודי אשר משולם בונציה על סערת רעמים וברקים עצומה שהייתה בשלהי חודש ניסן אותה שנה, בשבוע שבו הכריזה הקהילה היהודית על תענית, "ובשעת הרעם נפלה אש מן השמיים על הארמון של הגויים, על המרכז עצמו, ואבד ושבר גדע לארץ ד' מפסיליהם אשר היו בצמרת הארמון ויהי לנס. ואין זה אלא סימן גאולה". ומזכיר לנו דוד כי זוהי השריפה שפגעה בכנסיית הקבר. רעידת האדמה של 1546 שימשה סימן נוסף להתקרבות קץ הימים, כפי שעולה מאיגרת ששיגר אליעזר זוסמן לבנו ששהה במצרים.
באותם עשורים רווחו גם סיפורים על אודות עשרת השבטים האבודים, שצבאותיהם יבואו לפדות את היהודים ממצוקותיהם, ויהודים שהגיעו מאתיופיה עם סיפורים על מלכים יהודים הסעירו את דמיון קהילת ירושלים. כי גם זאת אנו לומדים מהאיגרות: לצד יהודים רבים שהגיעו לירושלים מחצי האי האיברי לאחר גירוש ספרד, וכאלו שהגיעו ממרכז אירופה, גם מעט עולים מאתיופיה הגיעו לעיר, והקהילה היהודית שבה הלכה והתגוונה.
ומה בדבר היחסים עם הרוב המוסלמי בארץ? מחלוקת רבת־שנים ניהלו ביניהם יהודים איזו גלות עדיפה: גלות אדום (חיים תחת שלטון נוצרי) או גלות ישמעאל (שלטון האיסלאם). כדרכם של כותבים מאז ומעולם, רבים נטו להסיק מסקנות חותכות ממצבם שלהם, ולהקיש מגורל הקהילה שלהם בדור מסוים על כלל הדורות וכלל קהילות ישראל. ר' ישראל אשכנזי היה שקול יותר. "הישמעאלים גומלי חסד הם", הוא כותב, ומארחים את היהודים שנודדים בכפרים ובערים לצורכי מסחר, "נותנים להם לחם ודבש ופירות בחינם כל צורכם". והשל"ה כותב על בתי כנסת בצפת וסביבתה שננטשו (בעקבות המשבר הכלכלי בעיר) אבל "הישמעאלים לא שולחים יד ואדרבה נוהגים כבוד". ובכל זאת, באיגרתו לא ממהר הרב אשכנזי לפסוק בשאלת הגלות העדיפה אלא פוטר את נמען מכתבו באמירה (המשכנעת!) "יש צדדים לכאן ולכאן", ומסביר כי התנאי לחיים סבירים ליהודי תחת שלטון האיסלאם הוא "לקבל עליו עול הגלות והכנעה", כלומר, "שלא ירים ידו ורגלו כנגד הישמעאלים... והולך עם המצנפת הירוקה [סימן ליהודים תחת שלטון האיסלאם] בכל מקום שהוא רוצה והוא מכובד בעיני כל רק שהוא פורע מכס גדול". אכן צדדים לכאן ולכאן.
אלו הם מקצת העניינים המופיעים באיגרות, ולצידם מידע על מצב הישיבות ובתי הכנסת בירושלים, והיחסים בין העדות, והמצב הכלכלי של הקהילה, ומצבם הכלכלי של פרטים ומשפחות, ועל רשתות הקשרים בין ירושלים לבין קהילות אחרות (כאן נזכיר כי האיגרת היחידה בקובץ שנכתבה על ידי אישה, ג'מילה אלמנת הרב המקובל יהודה חלאווה, מלמדת אותנו על פליטי מגפה שהגיעו מדמשק והתארחו בביתה) — ועוד אנו למדים על הדיינים ועל הרבנים שפעלו בעיר באותה עת ועל שאלות הנוגעות לקדושת העיר וקדושת הר הבית ועוד מיני דברים המשמחים את ליבותיהם של אוהבי ירושלים ועברה. •
למען ירושלם לא אשקוט — אסופת איגרות ירושלמיות מראשית תקופת השלטון העותמאני // ההדיר: אברהם דוד } מוסד ביאליק } 284 עמ'
