מאז הצטרפה ישראל לאופ"א, היא ערכה במסגרת מוקדמות המונדיאל ומוקדמות אליפות אירופה 60 משחקים מול נבחרות שסיימו בשני המקומות הראשונים בבית שלה (כולל שניים מול ספרד הראשונה במוקדמות יורו 2000 שבהן סיימנו במקום השני). רוצים לנחש בכמה מהם הנבחרת שלנו ניצחה? ארבעה. 1:2 על בולגריה ב־1996, 1:2 על רוסיה ב־2007 אחרי שהסיכוי לעלות אבד, ופעמיים אוסטריה, חסידת אומות הכדורגל, כשה־0:5 המפורסם ההוא סידר לנו עלייה לפלייאוף שבו קיבלנו בראש מדנמרק. ארבע מ־60, כל אותם ניצחונות הושגו בבית ולא במשחקי חוץ, ובסוף גם תמיד נשארים בבית.
זה לא נוגע להכנה למשחק ספציפי ולטעויות אישיות. אנחנו מדברים על תקופה של 30 שנה שבמהלכה האוהד הישראלי חווה דז'ה־וו של אותו הקמפיין שוב ושוב. מה שהשתנה הפעם זה שקיבלנו את ההוכחה הסופית, למי שעוד חיפש אותה, לכך שלמרבה הצער אין שום ערך למוטיבציה ותחושת שליחות בספורט מקצועני. אין לשחקן אפשרות להיות חדור מטרה יותר מאשר ברצף משחקים קריטי במהלך מלחמה בארץ, בזמן שילדים מפונים מעודדים אותו והתמונות של החטופים הולכות איתו. הפעם אפילו לא התרחשה הנמכת הציפיות הקבועה, ויוסי בניון הצהיר שעולים ליורו. כל זה לא שווה כלום מול שלוש נבחרות טובות יותר.
העניין הוא בסיס, יסודות. ארבעת השחקנים שפתחו מול רומניה בהתקפה, החלק החזק של הנבחרת, עשו את העבודה – אבל לא קיבלו מסירות בתדירות מספקת ואיפה שצריך מאחר שששת שחקני השדה שמאחוריהם איבדו כדורים בכמות עצומה. אולי לנו יש כישרונות אישיים צעירים גדולים יותר מאשר לרומניה, כמו גלוך ותורג'מן, אבל אין לנו את המצטיין במשחק: בחור בן 21 בשם ראדו דראגושין, בלם פותח בגנואה האיטלקית, שיודע שלפני הדריבל, התרגילים והמהירות, כדורגל זה לעמוד במקום הנכון ולבצע את הפעולה המדויקת.
הקמפיין לא נגמר, אבל בואו נהיה ריאליים. אנחנו לא מנצחים מתי שחשוב במשך 30 שנה, גם מול יריבות בערך באותה רמה, אז שזה יקרה כעת פעמיים ברצף?
