הרעמים הגיעו מוקדם השנה, אני אומרת לעצמי, אולי הם משתלבים ברעש הלחימה. בשנים האחרונות חודש נובמבר היה שחון. אני יודעת כי יש לי יום הולדת בסוף החודש, ואני זוכרת את השריפה בכרמל שהייתה בדיוק באותו יום ולא ירדה אף טיפה של גשם.
ודווקא עכשיו, כשכפיר, אביב, איתן, יהל, נועם, עומר, אביגיל ועוד ילדים מתוקים וטהורים נמצאים במנהרות חמאס, דווקא עכשיו בוחר החורף להגיע. מי מכסה אותם? מי נותן להם בגדים חמים? הרי הם נחטפו רק עם פיג'מה קיצית לגופם, אחרי שעות בחום בלי מזגן בממ"ד. מי שואל אותם אם קר להם ונותן להם גרביים? מה מצבם?
ביום שבת צעדתי בדרך לירושלים עם משפחות החטופים ועוד אלפים מעם ישראל שבאו לצעוד איתם יחד.
הרגשתי רע שלא היה לי קל לצעוד בעוד מסביבי אנשים בגילים שונים, מבוגרים יותר וצעירים יותר, ואפילו אישה על קביים שהלכה את כל הדרך בלי רגל! בלי רגל!!!
המשכנו בחום לעלות לירושלים, והתחושה הייתה תחושה של אימה. שאולי לא באמת מתאמצים עבורם, שאולי לא שמים את שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות. אבל הם־הם העדיפות! לו ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל לא היו מפקירים אותם, הם לא היו נחטפים ממיטותיהם בבוקר יום שבת, בוקר חג שאמור להיות שקט ורגוע.
בצעדה עצמה עלו הרבה ספקולציות - אולי העובדה שרבים מהחטופים הם בני קיבוצים משפיעה באיזשהו אופן על קבלת ההחלטות? אני מסרבת להאמין. אני לא יכולה לשאת בדעתי את המחשבה הזו אפילו. מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, של כל העם היהודי, והיא המדינה שאמורה עכשיו, ברגע הזה, לעשות הכל כדי להחזיר אותם.
ערך החיים שלנו אחר מזה של רוצחי 7 באוקטובר. זה מה שמבדיל אותנו מאויבינו, ואוי לנו אם נתחיל להתנהג "כמו במזרח התיכון". אין שום מדינה במזרח התיכון שהיא דוגמה למשהו. הם דוגמה לכלום, או בעצם דוגמה לכל מה שרע. אז זה לא מעניין מה הם היו עושים במקומנו, מעניין מה אנחנו עושים, וכרגע אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו מתנהגים כאילו האנשים הללו נקלעו לסיטואציה, בעוד שלמעשה הם נחטפו בגלל מחדל והפקרה חסרי תקדים של הצבא והממשלה. ולכן הם הראשונים שצריכים לעשות הכל, וכן - הכל זה הכל, כדי להחזיר אותם.
כל רגע הם איתי. השמות, הפנים, הסיפורים. כל שנייה שאני עם הילדים שלי, עם אמא שלי, אני חושבת על איך המשפחות שלהם מצליחות לנשום. ומתוך ההכרה שזו חובתנו הראשונה, חייבים לקדם עסקה כי כל יום שהם שם הוא עוד יום של תקווה שנגוזה. והתקווה הרי בת שנות אלפיים, והיא לא תתקיים יותר אם לא נחזיר אותם הביתה.
