מה קרה? השמאל הקיצוני נגד ישראל? הפתעה? נו, באמת. קצת היסטוריה: לבד מהשנים 1948/9, כאשר סטאלין קיווה שמדינת היהודים החדשה תשתלב בגוש הסובייטי, השמאל העולמי הקיצוני שולל בקביעות ובעקשנות את הציונות ואת המדינה הציונית. בכל סכסוך הוא מתייצב לצד העולם הערבי־מוסלמי.
לא שהשמאל תמיד טועה; לפעמים הוא צודק מאוד בביקורתו. אבל כאשר לדעתו תמיד, אבל תמיד, רק ישראל אשמה וראויה לגינוי, עד כדי הוקעתה כשטן, ברור שמדובר באובססיה מובהקת, שעולה לו ביוקר: התמיכה האלקטורלית בשמאל בכלל ובגלגולו הרדיקלי בפרט בעולם הדמוקרטי נחלשת עד כדי דחיקתו לשולי־שוליים. ככל שהוא זניח יותר, כך הוא צעקני ותוקפני יותר.
שורשי שנאתו לציונות מגיעים רחוק, אבל לא נחזור לתקופה מלפני השואה. מ־1949 עד 1952 המשטר הסטאליניסטי בבריה"מ הוציא להורג את צמרת התרבות היהודית (חברי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי) באשמת שווא להיותם "לאומנים יהודים", כלומר ציונים. גם כשדבר החיסול הגיע לדעת קהל מערבית מתקדמת, היא לא הזדעזעה. בשנים 1951/2 נערכו במדינות מזרח אירופה הסוציאליסטיות משפטי ראווה (ביניהם משפטי פראג הידועים לשמצה) נגד מנהיגים ממוצא יהודי שכביכול סרחו והפכו ל"סוכני האימפריאליזם והציונות" שבסופם הוצאו להורג. והשמאל המערבי הרדיקלי? נטה לתת אמון במשפטי הראווה.
בראשית 1953 התפרצה בבריה"מ עלילת דם סטאליניסטית: שמונה רופאים יהודים בכירים הואשמו בקשירת קשר – בהשראת ההסתדרות הציונית – לרצוח שורה של גנרלים בצבא האדום; הם עברו עינויי תופת בחקירות. התקשורת הסובייטית וגרורותיה פתחו במקביל במסע אנטישמי מטורף. למזלו של המיעוט היהודי, סטאלין מת במארס אותה שנה והמסע נפסק.
אך העוינות לישראל נמשכה, מוקרנת ממוסקבה לרחבי המערב. במהלך מבצע סיני איימה בריה"מ להפעיל נשק גרעיני נגד ישראל; הפגנות מחאה אנטי־ישראליות גדולות נערכו בלונדון ובפריז. במלחמת ששת הימים נתבקשו ישראלים היוצאים לחו"ל לא להבליט את אזרחותם ולא לשוחח בעברית בקול רם. כשהגוש הסובייטי ניתק את קשריו הדיפלומטיים עם ישראל, השמאל האירופי והאמריקאי החדש לא התרגש אלא רק העמיק את ביקורתו על המדינה הציונית, גם נוכח המסע הקומוניסטי האנטישמי במסווה אנטי־ציוני בפולין ב־1968.
אפשר להמשיך באירועים היסטוריים מאותו בית יוצר: ההתלהבות שבה התחבר השמאל המערבי הקיצוני להחלטת האו"ם המגדירה את הציונות כגזענות; אפס תמיכתו בקריאה לאפשר יציאת יהודים מבריה"מ; ההתפרצות האנטי־ציונית הקשה בוועידת דרבן של האו"ם ב־2001; התמיכה העיוורת ב־BDS, וכך הלאה.
באינתיפאדה השנייה הצטיינה התקשורת הצרפתית השמאלית בגינויי ישראל אפילו לנוכח פיגועי הטרור הקשים ביותר. הכלכלן מהמפלגה הדמוקרטית, פרופ' לארי סאמרס, אולץ ב־2006 להתפטר מנשיאות אוניברסיטת הרווארד משום שהעז להתבטא נגד הלך רוח אנטישמי (במסווה אנטי־ציוני) במחלקות מסוימות באוניברסיטה שלו. אם לא גידפת את הציונות, לא יכולת ללמד באוניברסיטאות באוקספורד ובלונדון. אפילו לא פיזיקה.
השמאל הישראלי, כולל הרדיקלי, מחפש מחדש את דרכו אחרי 7 באוקטובר. הלא־ישראלי שוקע במערבולת של שקרים ותיאוריות קונספירציה. האובססיה האנטי־ציונית שלו, המזינה את עצמה, משתקפת כעת בטענה שלפיה הטבח והאונס של 7 באוקטובר היו באמת פרובוקציה ישראלית, או שכלל לא קרו. בכך שוחק השמאל הרדיקלי עד דק את שארית אמינותו, מתנכל לערכי אנוש בסיסיים ומתגלה ככת סהרורית המסרבת ללמוד לקח מעברה.
ויש מה ללמוד: העיתון הישראלי הפרוגרסיבי קול העם הכתיר כך את הידיעה על מעצר הרופאים במוסקבה ב־22 בינואר 1953: "כנופיית רופאים־מרצחים בשירות ריגול אמריקאי־בריטי התגלתה בבריה"מ ולה קשרים הדוקים עם הג'וינט הציוני״ (ארגון סעד יהודי־אמריקאי). כאלה היו אז גם הכותרות הראשיות בתקשורת המערבית השמאלית, ולא רק הקומוניסטית.
חלפו 70 שנים, ולקח החרפה נשכח.
