נעם בת ה־12 מסתכלת אליי מהנייד. היא רוקדת בסרטון טיקטוק, כי זה מה שבנות 12 עושות, השיער שלה קופץ, החיוך שלה כובש ואלוהים - כמה שהיא דומה לבת ה־12 שלי. גם אמא שלה, שרון, מזכירה לי את עצמי ואת החברות שלי. אמא ישראלית, שנוסעת לסופ"ש אצל קרובים בדרום ואולי תעלה משם תמונה לסטורי ותצמיד לה את המוזיקה של 'סתלבט בקיבוץ'. המחשבה על נעם ושרון חטופות בשבי חמאס נותנת עוד אגרוף לקנה הנשימה, שמרגיש חסום כבר כמעט חודשיים. האצבע, לעומת זאת, ממשיכה לגלול.
אני מהדהדת בתפוצת הטוויטר הדלה שלי את תמונת פניו של טל. הוא בן תשע. אבא שלו נרצח, גם אחותו. הוא נחטף. האם מישהו ייחשף לסיפורו של ילד שאמור להיות עסוק עכשיו בכדורגל ובלנסות לסחוט מההורים שלו שעת שינה יותר מאוחרת רק בגלל שלחצתי על ריטוויט? נראה שלא, אבל העיניים שלו חודרות לי לנשמה ואני מתנחמת בתחושה, גם אם היא פייק, ש"עשיתי משהו".
מלחמת עזה הראשונה היא מלחמת הרשתות החברתיות הראשונה. מבצע פיד. פקודת הסטורי. זה קריטי כמובן בנוגע ללוחמה פסיכולוגית, פייק ניוז ומאמצי הסברה, אבל גם משפיע עלינו, העורף הגולל, ועל האינטימיות שאנחנו חשים כלפי הנופלים, החטופים והנלחמים שרק אייקון האפליקציה מפריד בינינו לבינם. זה התחיל כבר בצוק איתן, והפעם - עם המסה האזרחית המעורבת ועם ההשתכללות הטכנולוגית וההתמכרות הטוטאלית, זה מועצם פי כמה וכמה.
פיד הפייסבוק הוא אינסופי בהגדרתו, וכל יום מספק "צלילה" לחיי החטופים או ההרוגים. לא מעט מהם נולדו לעולם של רשתות חברתיות. זה משפיע על כמויות התיעוד שלהם. אם במבצעים קודמים היינו זקוקים לכתבה, סרט זיכרון טלוויזיוני או אירוע הנצחה כדי להכיר את הנופלים, עכשיו נמצאים - ליטרלי בכף ידנו - תמונות, סרטונים, טקסטים. עולם ומלואו. זה מרגיש קרוב, כמעט מציצני, אבל נותן את החיבור שכל כך דרוש וכל כך כואב.
זהו רף חדש בהיכרות, באינטימיות, בתחושת האובדן גם כלפי מי שלא פגשנו מעולם. איש לא יודע כמה זמן זה עוד יימשך, אבל כבר עכשיו ברור שההאנשה חסרת התקדים שאנחנו חווים במלחמת הרשתות החברתיות הראשונה, היא עוד השפעה נפשית של אירוע שלא מפסיק לספק לנו כאלה.
