חייל עומד על טנק, מתעטף בטלית על רקע הריסות המלחמה; חיילים מתפללים בין ארבע כפות דחפורים, כמו בין ארבע קירות ביטחון, על חוף הים של רצועת עזה; סא"ל אוחז סכין, מצביע על פסוקים מתוך ספר תורה; קביעת מזוזה, אמונה ומלחמה. גם אני העליתי לפני כמה שבועות בסטורי תמונה של הבן שלי, שגדל במשפחתנו המעורבת, מניח תפילין. כי המבט וכי חתיך. אמנם לי אין אלוהים, אבל לו - כמו לחלק גדול מאוד מהלוחמים הדתיים, המסורתיים, או עם הזיקה - יש. ואני יודעת שהרגעים האלה משמעותיים ומעצימים עבורם, בלי מירכאות.
אבל נדמה לי שבמלחמה הזו קרה משהו. אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה ספרי תורה בלב אזורי קרבות, הרצאות ושיעורי תורה נלמדים בהפוגות. לא זכור לי שראיתי חיילים יוצאים לקרב בשירת "עבדו את השם בשמחה", ואת חיילי גולני, מאות, כולם, אין אחד בלי כיפה לבנה על ראשו, מתפללים עם הרב איפרגן - "הרנטגן", שקפץ לבקר - מינימום הרמטכ"ל הגיע. אח שלי היה לוחם בגולני. אני לא חושבת שהוא פגש רנטגן אחד בלבנון.
אני לא רוצה לומר את המילה "הדתה", וגם לא להיכנס לשורשי הסיבות שבעטיין הפך צבא העם לצבא השם. אלו תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים ארוכים ואני לא מספיק יודעת. אני רק רואה את מה שעיניי רואות: חלק גדול – בחילות מסוימים, הארי – על הקשת האמונית. אין לי כל טענה אליהם. אני אסירת תודה. מעריצת תודה. אני רק מסמנת לי דאגה כמי שמסמנת ערימת כביסה. סבבה, לא כעת, למי יש כוח, אבל הדאגה הזו תצטרך להתדאג.
כי אותה אמונה המפיחה בחיילינו רוח קרב, שייכת ברובה לציונות הדתית מבית מדרשם של רבני הקו. וככזו היא מפיחה בהם, מלבד מסירות נפש, גם תפיסות לאומיות, משיחיות ומגדריות שאינן, איך לומר זאת בעדינות - בהלימה לערכי השוויון הליברליים שחלקנו מאמינות ומאמינים בהם. נכון, כרגע גלי האמונה המתגבהים מיתרגמים לנחישות ולדבקות במשימה, אבל אני חורתת את התמונות הללו כדי לדאוג מאוחר יותר מהשלהבת יה ומהשפעתה על עניינים אחרים שאינם חיסול חמאס.
אני חושבת איך הרוח הזו, מבית מדרשה של הציונות הדתית, תשפיע על הבחירות הבאות, על המפלגות החילוניות, על הקיטוב והגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ, על תחושות העלבון וההדרה של המיעוטים הלא־יהודיים שנטבחו, נחטפו ונלחמו כתף אל כתף, ומובן שאני חושבת על מסלול ההתנגשות הצפוי בינה לבין ערכי השוויון. כי שמתי לב שמכל התמונות המגיעות לפיד שלי נעדרות הנשים. כאילו בלעה אותן לפתע האדמה.
בחמש השנים האחרונות עלה מספר הלוחמות ב־180 אחוז ושילובן ביחידות שפעם היו סגורות בפניהן נוחל הצלחה. המלחמה, הימים שקדמו לה, וכמובן היום שבו נפלו עלינו השמיים, מלאים בגבורת נשים. נשים בכל חזית. ודומה כי חלקים גדולים מאוד מהציבור בישראל התפכח לכיוון נקסט, תם הוויכוח בנוגע ליכולותיהן ולנחיצותן כשוות בין שווים.
אבל מצד שני... כן, אני חוששת שמחכה לנו מצד שני.
דומה כי כולם תפסו את אלוהים לאחרונה. הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא עם גלית דיסטל אטבריאן, שגילתה אותו כמקור פלגנות חדש דרכו היא צולעת את דרכה חזרה אחרי שהאקססורי הישן יותר - פמפום מתקרבן של ישראל הראשונה והשנייה - נראה אקטואלי כעת כמו הקוקו של אבישי בן חיים; הוא נמצא בפרסומת של ההסתדרות, השוטחת תחינתה בפניו שפליז "יעשה שלום עלינו", ובטרנד הצניעות שהתפשט ברשתות, הקורא לנשים לגזור את בגדיהן החשופים למען ישובו בשלום חיילינו וחטופינו; הוא נמצא בריסוס פניהן של החטופות מעל כרזות בבני־ברק, ועל ראשו של אריאל זילבר שהופיע בפני חיילי מילואים בסוללת תותחנים ופצח בשירת "כהנא צדק"; הוא נמצא עם ינון מגל, שהסביר שאלוהים לא נמצא היכן שלא רוצים אותו (קיבוצים חילוניים) ועם ראש הממשלה שאת סוליות נעליו הוא לוחך, העוטה על עצמו לאחרונה "בעזרת השם" כאילו היה מעיל יוניקלו ומקפיד לנשק רק ילדים עם כיפות ממשפחות של חטופים. והוא נמצא גם בפרשנויות של אליהו יוסיאן וצבי יחזקאלי, המעוניינים להחזיר את כולנו למלחמות הדת של בני ישראל מול זרע עמלק.
יש לי חברה שמכנה את החתול שלה בשם החיבה עמלק. או עמלקי. וגם הרב עובדיה יוסף הדביק פעם ליוסי שריד שרידי עמלקות, אבל מה שקורה עכשיו זה צונמי. בין אם עמלק מוענק כשם חיבה לאויב מבית – מפגיני שמאל הקוראים לשחרור החטופים או להפלת הממשלה – ובין אם כך מכונה האויב האכזר שבעזה, דומה כי מדובר בטרנד עִמלוק שלא היה כמותו.
עמלק, העם העמלקי, אכן צרוב בתודעה הישראלית כסמל לרֶשע המוחלט שאפילו חתולים או שמאלנים יתקשו להגיע לרמתו, אבל גם "נאצים" או "חמאס־נאצים", "מפלצות" או "בני מוות" הן מילים די קשות, אז מה הקטע? הרי אם סמוטריץ' – אחד המעמלקים הראשיים – ייפגש עם דיפלומטים זרים, הוא לא יעז להשתמש במילה עמלק מפאת שכולם יגרדו בראש ואף אחד לא יבין מה הוא רוצה, ולא, לא מפאת האנגלית.
אלוהים, שוב אלוהים, נמצא כידוע בפרטים הקטנים, ומה יותר קטן מפוליטיקה? "זכור את אשר עשה לך עמלק" משרטט אג'נדה, תוכנית פעולה רצויה: למחות. כלומר, לא סתם להסתפק בחיסול המחבלים וכל שדרת ההנהגה, בהרס נרחב, בהשמדת תשתיות הטרור ויש שיאמרו גם בשליטה ישראלית מחודשת על כל הרצועה בסיום המלחמה, אלא למחות במובן של למחוק. הכל. כולל נשים וטף, כולל הזרע שבתוך האשכים, כולל כל הרחמים הנושאים אותם, כולל הרכוש, המקנה, הסחורה, כולל עזה כולה. עמלק הוא הרעיון המופרע של עמיחי אליהו: פצצת אטום. מה נאצים, איזה נאצים? עמלק פי אלף גרוע מהנאצים (שצאצאיהם עומדים כעת לצד ישראל יותר מכל מדינה אירופית אחרת). עמלק זה כדי למכור את הרעיון הנצחי, חסר התקווה, המתגלגל אחורה וקדימה עד קץ כל הדורות. עמלק זו הכרעתם המוסרית ש"לנצח נאכל חרב". ×
איך הרוח הזו תשפיע על הבחירות הבאות, על המפלגות החילוניות, על הקיטוב והגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ, על תחושות העלבון וההדרה של המיעוטים הלא–יהודיים שנטבחו, נחטפו, ונלחמו כתף אל כתף?
