בבגדים שחורים, מטפחת ירוקה כרוכה בשערה, יושבת חן קורן בתוך ההריסות של מה שהיה פעם בית המשפחה, הבית של אתי ושלמה קורן, ממש על הגדר של כפר עזה. אתי ושלמה הם ההורים של בעלה אלון, הסבא והסבתא האהובים של הילדים שלהם. הבית שבו גדלו אלון ואחיו, הוא הבית שאליו הגיעו כולם לאורך 40 שנה כדי להרגיש ביטחון וחופש, להתעטף בחיבוק ולאכול את האוכל הטעים בעולם של סבתא אתי.
אין עין ישראלית שמביטה בתמונות הללו, של הבית השרוף שנמחק עד עפר — ולא מזהה מיד את הזמן המסויט והגיהינום שעבר כאן על בני משפחת קורן, כשהאש אחזה בצמיג השחור שהוטח בגג הבית והקריסה אותו לתוך עצמו, בזמן שאתי ושלמה ספונים כבר שעות בממ"ד, יחד עם הכלב המשפחתי ג'ון, מתפללים לנס.
"והנס הגיע. נס גדול שנעשה לאתי ושלמה האהובים שלנו, כי הרי כל הזמן השכנים ראו מרחוק את הבית נשרף ונשרף ונשרף, והחיילים שבסופו של דבר הגיעו כדי לטהר את הקיבוץ ולהציל את מה שנותר, הציצו לתוך הבית השרוף, השחור, הפחם, ואמרו, 'פה לא נשאר אף אחד, נחזור אחר כך'".
ולא נכנסו אפילו לחפש אותם?
"לא. הבית שרוף כולו. מה הם יחפשו? הם אמרו לבן שלהם, רותם, אח של אלון: 'אין אנשים בבית הזה, הוא שרוף כולו, נחזור אחרי שנציל אנשים חיים'", מספרת חן, יזמית מובילה בתחום הקולינריה, כזו שיודעת להזיז הרים, אבל עכשיו נושמת בין משפט למשפט.
ורותם התעקש. "הוא אמר להם, 'אתם לא זזים מכאן. אני אומר לכם שאמא שלי כתבה שהיא מבקשת שנציל אותם', ורותם שולח להם מיקום של הבית, אבל הפעם של הצד האחורי שלו, כי הוא יודע ששם זה החלק שיותר קרוב לממ"ד, והחיילים מגיעים לשם, למרות שכל האזור שורץ מחבלים כי הם גרים ממש על הגדר, ורותם ממשיך ומכוון אותם לאחורי הבית, והחיילים נכנסים מהחלון ומחלצים אותם מחלון הממ"ד".
איך הם נשארו בחיים כשכל הבית עולה באש במשך שעות?
"הבית כולו נשרף, אבל האש נעצרה ממש על דלת הממ"ד. יש שם מבואה קטנטנה ששמורים בה גם אלבומי התמונות של המשפחה, שלא נשרפו. אין לי הסבר", מתארת חן.
בדיעבד, סיפר לה שלמה, איך בבוקר יום ראשון כשהבין שלא מגיעים לחלץ אותם - כן, עד אז הם עוד היו בתוך הממ"ד - הוא שלח את ג'ון הכלב החוצה, ממש כמו היונה ששלח נוח מהתיבה, וכלל לא היה מודע לכך שכל הבית שלו שרוף, ורק הממ"ד שבו שהו נותר עומד על תילו.
"שלמה אמר שהוא החליט ביום ראשון בבוקר להקריב את הכלב שכולנו כל כך אוהבים. לשלוח אותו החוצה, 'ואם הוא לא חוזר, או אם אני שומע קריאות בערבית או יריות, אנחנו ממשיכים להסתגר בתוך הממ"ד ולא יוצאים'", משחזרת חן את השיחה. אבל הכלב ג'ון הנאמן לא הצליח לעבור את אזור הממ"ד, כיוון שכל השטח היה חסום בלבני הבית ובחומריו שנשרפו וקרסו, והוא חזר.
וחן ממשיכה: "הייתה אש גדולה כבר בשבת בצהריים, והיא אכלה את כל הבית, אכלה גם את התקרה, אין תקרה, רואים מבעדה את השמיים. היו כאן נס גדול והשגחה עצומה וכל זה מתערבב אצלם בהודיה ענקית על כך שהם ניצלו, מול תחושות אשמה על למה דווקא הם נשארו, וצער על הקהילה והכאב של השכנים והחברים וכל מי שנפגעו, נחטפו או הלכו".
הסבתא הכי טובה
את הפוסטים של חן קורן אי־אפשר לפספס, קודם כל נחשפים לתמונות ואז לטקסט שנכתב בדם הלב. "יומן מלחמה" היא קוראת לסדרה שבה היא החלה מתעדת את סיפור ההישרדות והגבורה של חמה וחמותה מכפר עזה.
"השבת השחורה תפסה אותם כמו שהיא תפסה אותנו בצורה הכי מפתיעה, ובלי שום מוכנות וידיעה שזה עומד לבוא. באותו בוקר שלמה הכין לאתי כוס מים עם לימון והם עמדו לצאת לשדות. אתי הייתה אמורה לשתות את המים, לנעול נעלי ספורט ולצאת להליכה בקיבוץ שכל כך אהבו, לחזור, לשתות קפה במקום שהוא בית, הכי בית, לחשוב ולדבר על הנכדים, חיים שלווים ומשעממים של הקיבוץ, בלי דרמות. ואז זה בא. חצי מהקהילה שלהם איננה, אין להם בית, אין להם אופק והפער בין הלפני והאחרי הוא דרמטי ומטלטל את כל החיים של כל הקהילה הזאת, של כל הקיבוצים באזור, בצורה הכי נוראית שיכולה להיות... הקהילה שלהם כבר איננה, חצי נרצחו, אחרים נחטפו, נעדרים, סובלים, מתאבלים, והסבל והקושי לא נתפסים. פשוט לא נתפסים".
את מרגישה אשמה שלא הייתם שם?
"לא היינו שם. זאת עובדה. היינו בירושלים בשקט שלנו, בביטחון, ואין לנו זכות לומר 'אני לא רוצה לראות'. כי אין כזה דבר לא לראות את מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. אנשים עברו טראומה, טרגדיה מטורפת, תראי את אביחי ברודץ' מכפר עזה שאשתו ושלושה ילדים שלו חטופים בעזה, ושאר המשפחות כמובן, מישהו בכלל יכול להבין מה עובר עליהם? המעט שאפשר זה להעביר הלאה ולכאוב את הכאב שלהם".
יש לך מחשבות על כך שאולי הייתם יכולים להיות בקיבוץ באותה שבת, את, אלון והילדים?
"כן, סיכוי מאוד גבוה שהיינו שם והמחשבה על זה לא עוזבת אותי. הילדים היו מבלים המון שבתות אצל ההורים של אלון בלעדינו. אתי היא סבתא מהאגדות, הכי טובה שיש, סבתא שיש אצלה שטיח ענקי במרכז הבית ועליו מפוזרים כל הצעצועים שאפשר לחשוב עליהם ובלגן ורעש של נכדים, וכשאנחנו ישנים שם היא תמיד קמה בשש בבוקר ולוקחת את הילדים לסיבוב כדי שאלון ואני נוכל להמשיך לישון. יש לי גיסה שגרה בתל־אביב ובכל פעם שבאים בשבת לקיבוץ היא בחרדות ואם יש אזעקות אז בכלל והיינו צוחקים עליה, אבל הנה התסריט שלה התגשם בצורה הכי נוראית. כנראה כבר לא נצחק עליה יותר".
את לא מצפה שזה ישתנה? מדברים על רצועת ביטחון רחבה, על השמדת היכולות הצבאיות של חמאס.
"אני רוצה להאמין, אבל מאוד סקפטית. כל השנים עוד מבצע ועוד מבצע וזה שקט מדומה, בכאילו. לאורך שנים שלמה אמר לנו שהתסריט הכי מפחיד וגרוע מבחינתו זה שיהיה מחבל שייכנס לקיבוץ וירצח משפחה. הם לא דמיינו בכלל שדבר כזה נורא, בהיקפים כאלה, עלול לקרות. ואם שמעת את מה שאביחי ברודץ' אמר, זה לא חמאס שעשו לנו את זה. זו ממשלת ישראל וצה"ל עשו לנו את זה. הם שצריכים לדאוג לביטחון שלנו והם אלה שישנו על האף. הרי אגף המודיעין קיבל התרעות מתצפיתניות, אז איפה היה הצבא? אני מבינה שלוקח זמן להגיע, אבל כמה זמן לוקח להקפיץ מסוקים? היה למחבלים כל כך הרבה זמן להתעלל באנשים, הם לקחו פרות מהרפת של בארי. את יודעת כמה זמן לוקח לפרות ללכת מבארי לעזה? ובמצלמות האבטחה של הבתים את רואה את המחבלים עולים על אופניים של אחד הילדים, עושים סיבוב, חוזרים, יושבים מתחת לפרגולה בכזו נחת, לוקחים גיטרה מהבית, יוצאים בחזרה לחצר, עוד רגע היו עושים מעגל שירה בציבור על הדשא.
"אז מדברים עם התושבים על לחזור? לאן לחזור? קודם כל צריך להחזיר את החטופים, למחוק את עזה עד הים ולא להשאיר שם אף אחד. אני לא מאמינה שם לטוב ליבו של אף אחד. מגדלים את כולם להיות מחבלים ואין שם חפים מפשע. ואחרי שתעשו את כל זה, אולי תחזירו את הביטחון לאזור ואולי מישהו יחזור".
מה אומרים שלמה ואתי?
"הם כואבים, אסירי תודה שניצלו, אבל הפגיעה בקהילה שלהם קשה להם מאוד. זה אובדן נוראי, הם מכירים כל בית בקיבוץ, ובכפר עזה בכל בית שני אנשים נרצחו, נחטפו, זה כאב מאוד גדול שעוד לא מתחילים להבין את השלבים שלו. הם עוד בשלב הבלבול והכאוס, ולא חושבים, לא על עוד חודש, ולא על מחר".
לראות את הזוועות
אבל חן היא אופטימית מטבעה, כי ככה זה יזמים. היא מאמינה שמתוך החורבן של העוטף חייבים להצמיח מחר חדש ולכן לפני שבועיים הגיעה אל הבית השרוף שבכפר עזה החרבה יחד עם בעלה, אלון, שכבר מתחיל לדבר על שיבה ציונית אל המקום, למרות שהם כבר שנים גרים בירושלים. וכאן, בליבו של הבית המפוחם והמפורק, החליטה לצלם את קופסאות הקולינריה המשובחות שכל כך מזוהות איתה (ראו בוקסה). חן היא מדריכת סיורי אוכל בשוק מחנה יהודה ובשווקים נוספים ונוהגת גם לאצור קופסאות הפתעה מהשווקים ולשלוח אותן בארץ ובעולם. הפעם יהיו אלה קופסאות מלאות בכל טוב מ"עוטף ישראל", מלאות בכל טוב של מגדלים וחקלאים בגבולות של הצפון והדרום החבולים.
"רציתי שהצבעוניות של הקופסאות תהיה על הרקע של הפחם, של השרוף, של השברים, חייבים להנציח את הטבח הזה, אסור לנו לשכוח ואסור לנו להפסיק ולהזכיר, פשוט אין לנו את הפריבילגיה הזו".
את לא חוסכת בפרטים בפוסטים שלך.
"כי חובה עלינו לדעת ולראות את הזוועות. לא היינו שם כדי להציל אותם, המעט שאנחנו יכולים זה להריח את הזוועות. אבא של אלון ביקש, כשהגענו לצלם, שנבדוק בארונות אם יש בגדים שנשארו שהוא יכול איכשהו ללבוש. הוא מתגעגע. מחפש מה שיעטוף אותם בחזרה בביטחון. התאמצנו למצוא כמה חולצות ומנהל המכבסה בירושלים כשהבאתי לו את השקית אמר לי, 'חן, איזה ריח הבאת לי למכבסה'".
הילדים שלכם יודעים מה קרה בקיבוץ?
"יש לי קטנטנים, ויש לי בני חמש ושמונה, אני לא חושבת שהם מבינים עד הסוף. הגדול שאל אותי לא מזמן מה קרה, הראיתי לו תמונות של הבית והוא שאל אם הבית נפל על סבא וסבתא. אני לא מכניסה אותם לזוועות, אבל הם יודעים שהבית הלך ויודעים שלא יבקרו בקיבוץ יותר".
עד כדי כך?
"כן. חמי וחמותי לא יחזרו לקיבוץ, לפחות אלה התחושות שיש להם עכשיו. שלמה ואתי לא גרו בכפר עזה כדי לשמור על הגבולות של מדינת ישראל, אלא כי שם הם בנו את חייהם לפני 40 שנה. אבל חשוב להם גם הביטחון האישי, הביטחון של הנכדים, וזה משהו שהופר עד היסוד. אבל המצב מורכב ודברים יכולים להשתנות. דווקא אלון, בעלי, אמר שאולי אנחנו צריכים לעבור לעוטף".
למרות שאתי ושלמה רוצים לעבור מהעוטף למקום אחר?
"כשהתחתנו, ההורים דחפו שנעבור לקיבוץ, שנקנה שם בית, אתי הבטיחה שהיא תעזור לנו הכי בעולם עם הילדים, אבל העדפנו לגור בירושלים. לשלם יותר אבל גם להתפרנס יותר טוב ונעים לנו וטוב לנו בירושלים, ולאורך השנים לא עלתה לנו שום מחשבה לעבור לקיבוץ, אבל לפני שבועיים אלון אמר לי, 'אני חושב שכשהכל ייגמר אני ארצה לעבור לגור שם כדי לחזק, להזדהות, ולהיות שם מתוך השבר'".
ומה ענית?
"התפלאתי, אמרתי לו, 'איך זה הגיוני? אף פעם לא אהבת לגור בקיבוץ, יצאת משם אחרי הצבא'. קיבוץ זה דבר מורכב, תמיד. והוא ענה שזה כמו אחרי שמישהו מת, שוכחים את הדברים הרעים וזוכרים את הטובים", היא צוחקת צחוק של אהבה. "ולכן יש מצב שבעוד שנתיים אנחנו נבנה את הבית שלנו בכפר עזה ושלמה ואתי יגורו איפה שהוא במרכז, לכי תדעי". *
טחינה, שוקולד, בירה
חן קורן אספה מכל טוב מיצרנים בדרום ובצפון: בירה קראפט ממבשלת השקמה, טחינה אתיופית מגבול הלבנון, שוקולד מרמת הגולן, חליטות תה ממפעל באשקלון, דבש מעולה מקיבוץ ארז, תבלינים וסבון טבעי מקיבוץ סעד, חלבה פיסטוק מגבול הלבנון ועוד. את הקופסאות ניתן לרכוש ולתמוך ביצרנים המקומיים.
"היה למחבלים כל כך הרבה זמן להתעלל באנשים, הם לקחו פרות מהרפת של בארי. במצלמות האבטחה רואים מחבלים יושבים מתחת לפרגולה בנחת, לוקחים גיטרה מהבית, עוד רגע היו עושים מעגל שירה בציבור על הדשא"
