1.
הפיתוי לעסוק בדברים פוליטיים כעת אנושי, אבל אני מציע שתעשו כמוני: לכו לבקר לוחמים שיצאו להפוגה מעזה, וזה פשוט יעבור לכם.
שלא תטעו: זו שאלה טובה וחשובה, האם ביבי צריך להתפטר אחרי המלחמה. זה באמת דיון רציני. אני למשל חושב שכן, סבבה? וואלה מוזר בעיניי אם אחרי האסון הנורא ביותר שקרה לנו מאז השואה הוא יישאר בתפקידו. זו האמת. אבל תבינו: אם אתחיל לעסוק בזה ולנמק את זה ולחפור על זה ולהתאבסס על זה, מה בעצם המסר שאני מעביר ללוחמים שאני פוגש, אלה שיושבים יחד בנמ"ר אחד, שיש בו דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל? הם הרי יושבים שם יחד, ואין להם זמן להתווכח כעת על כלום. הם מרוכזים בלחפש דמויות חשודות בין בניינים. הם מפלרטטים עם המוות, מישירים אליו מבט באומץ. אז איזו זכות יש לנו לעסוק במשהו זולתם?
דיברתי למשל עם לוחמי כוח גבעתי שיצאו להפוגה. הם איבדו חבר יקר בהיתקלות עם ארבעה מחבלים שיצאו מפיר. הם עמדו מטר ממנו בשעה שכדור פגע בין עיניו. הם אמורים לחזור פנימה שוב די מהר. הם כואבים ונחושים. אתה מביט בהם, פניהם עדיין מאובקים, ותוהה איך אפשר שלא להבין: האם כשהם מסתכלים אחורה לישראל, הם צריכים לראות אותנו רבים על פוליטיקה? זה נראה למישהו הגיוני?
2.
תנוח דעתכם. היום שאחרי יגיע. יהיו עוד נושאים ללבן. לא רק ביבי יהיה במוקד. במשך שנים היו מי שכרכו בין הטרור ל"כיבוש". הם ראו בטרור הפלסטיני תגובה לעוול הישראלי. בשבת השחורה רבים מהם התעוררו והבינו שיש בצד השני אנשים שתכליתם היא לרצוח אותנו. יש אצל אויבינו גורמים רבים עם תמיכה עממית רחבה מאוד, שהטרור אינו אמצעי שלהם להשגת משהו. הטרור הוא המטרה. שאיפת חייהם אינה שתהיה להם מדינה, אלא שלנו לא תהיה.
אבל היום לדון במה שלמדנו על אויבינו ועלינו יגיע. זה ייקח זמן, אבל הוא יגיע. ומי שחושב שדברים יישארו כפי שהיו, לא פוגש מספיק לוחמים. מה שהיה לא יהיה. המדינה לא תמשיך כאילו לא נפרצו גבולותיה, כאילו לא נאנסו בנותיה, כאילו לא נלקחו ילדיה, כאילו לא נשחטו טובי בניה, כאילו לא פונו עשרות אלפים מבניה מבתיהם, משום שהם קרובים מדי לגבול. האנשים שעמדו בראש המדינה ומערכת הביטחון ב־7 באוקטובר לא יחזרו להסתובב פה כרגיל.
ביום הזיכרון הקרוב יהיו מעל אלף מאתיים קברים חדשים, והם ייתנו על כך את הדין. ישראל גם לא תשכח את חטופיה. ישראל לא תוכל גם לשכוח את ההשפלה שאחזה בנו. את המחבלים שהסתובבו בנחת ובמשך שעות ברחובותינו. אנחנו נבדוק איך זה קרה. גם צבאית, גם מדינית.
3.
אבל דווקא בשל כך, דווקא בגלל שמובן מאליו שהדיון הזה יתקיים, וברור לכל בר־דעת שיהיה פה שינוי כולל, אין שום סיבה להיחפז כעת. לא כי הדיון איננו חשוב, לא כי הוא איננו קריטי, אלא כי בטנק בלב עזה יושבים כעת ארבעה אנשי צוות במילואים. פגשתי אותם: אחד מהם הצביע לליכוד, שני היה בקפלן מדי שבוע, שלישי מתנחל ורביעי חזר מחו"ל, הוא שם כבר תשע שנים, אבל החליט שלמלחמה הזו הוא מגיע. וארבעתם אומרים לי במפורש: אם אנחנו יחד כעת, חנוך, ישנים שבועות בטנק ומשתינים לבקבוקים כשצריך, גם אתם צריכים להיות יחד. אם אנחנו עזבנו הכל כדי לחפש את סינוואר, אז אתם תעזבו כעת הכל כדי לתמוך בנו. אי־אפשר להסתובב בעזה אם מאחור אין אגרוף אחד.
ראיתי כתבה שבה סיפר ידין גלמן על הקרב בבארי. הוא נכנס לשם עם רס”ן (מיל’) דוד מאיר ז"ל, חברו שנפל בקרב. שני לוחמים בסיירת מטכ"ל, אחד דתי ואחד חילוני, נכנסים לקיבוץ שטוף המחבלים כדי להציל משפחות. ורגע לפני שפרצו לתופת, נתנו אחד לשני כיף כזה עם הקסדות והבטיחו: "אתה שומר עליי, אני שומר עליך".
זה הסיפור כולו.
4.
ישבתי עם חיילי מודיעין בשבוע שעבר. גם הם עובדים קשה. יש שם ילדים בני 19 שצריכים להאזין לשיחות שמתקיימות בעזה, ולהבין דברים שאתם לא רוצים לדמיין. כל מה שאתם משתדלים לא לחשוב עליו, הם שומעים ורואים ומתייקים. שאלתי אותם מה מפריע להם בימים האלה. שידייקו לי מה מטריד את מנוחתם. אחד מהם, מילואימניק, אמר שהוא המום וכואב ממה שקורה בהרווארד ובמוסדות אקדמיים נוספים בארה"ב ובאירופה. הוא עצמו דוקטורנט והוא לא מסוגל לתפוס את בגידת האינטלקטואלים. איך הם מסוגלים שלא להגדיר את אירועי השבת השחורה כאירועי טרור נאציים? איך הם מסוגלים לדבר על איזה “סיפור רחב יותר”? כמה קשה להם לגנות את מחבלי חמאס שחטפו ילדות ממיטותיהן לעזה? חלקם אשכרה מכחישים את הטבח. אתה מדבר איתם על מקרי אונס, סיפר, והם פשוט אומרים לי, זה לא קרה.
אתה צודק, אמרתי למילואימניק. זה באמת מתסכל. לפעמים מתחשק לדפוק את הראש בקיר מרוב זעם. עולם הפוך מול עינינו, הוי הקוראים לחושך אור. אבל אני רוצה להציע לך דרך אחרת להסתכל על זה: יש בזה משהו משחרר.
לא הבנתי, הוא אמר.
תבין, השבתי: יש רגע בחייה של אומה שבו היא נלחמת על הקיום שלה. נלחמת כדי להשיב את ילדיה הקטנים שנחטפו ממיטותיהם. זה רגע צלול שבו המטרה ברורה לכולם. וברגע הזה, כשאתה רואה שלמרות שהאויב האכזר ביצע בך את הפוגרום המתועב ביותר שנעשה בעולם בעשרות השנים האחרונות, יש מי שמנסה לתרץ את מעשיו ולתת להם עאלק הקשר. כשאתה רואה שגם מול טבח בסגנון דאעש שבוצע באמהות ובילדים יש מי שמנסה לדבר על שני צדדים, זה בדיוק הזמן לומר לעצמך: אוקיי. אני משחרר את עצמי מעול ההסברה. זה כבר לא באחריותי. האנשים האלה, שלא מסוגלים לגנות את חמאס, לא מעוניינים בכלל באמת, לכן אני לא אתעקש להביא להם אותה. ברגע הזה אני מתכנס לתוך עצמי, זוכר היטב מה אמות המוסר שלי, ופועל לפיהן. אני פשוט מפסיק לנסות להצטדק ולנמק ולהתרפס בפני אנשים שבוחרים להיות בצד השחור של ההיסטוריה, אני לוקח נשימה ארוכה ועושה את המעשה שאני יודע היטב שהוא המוסרי ביותר והצודק ביותר.
5.
אלה ימים כואבים. כולנו הלומי צער ודאבה, חרדים מהמילים "הותרו לפרסום שמותיהם". אין נחמה למשפחות. אין מזור למי שדפקו על דלתו באישון ליל.
הדבר היחיד שביכולתנו לעשות: להיות טובים. פשוט להיות טובים. כל אחד בדל”ת אמותיו, שיהיה קצת יותר טוב. לזכרם. שבת שלום. ×
אם אנחנו עזבנו הכל כדי לחפש את סינוואר, אומרים לי השריונרים המילואימניקים, אז אתם תעזבו כעת הכל כדי לתמוך בנו. אי–אפשר להסתובב בעזה אם מאחורה אין אגרוף אחד
