אוהד ואני הכרנו באוניברסיטה, הוא למד גיאולוגיה שנה מתחתיי. אחרי כמה שנים נפגשנו בעין גדי, ומשם זה סיפור אהבה. הוא אבא מדהים, מצחיק כזה שעושה הכל למען הילדים שלו. איתן חולה על כדורגל, וילד מאוד חכם, שבדיוק התחיל את כיתה ז' בכיתה מדעית. הוא מאוד חברותי, כריזמטי. גם מאוד אוהב לקרוא ספרים, במיוחד את ספרי 'פרסי ג׳קסון'. הזמנתי לו את הספר השישי כשהוא יצא, ואחרי ה־7 באוקטובר קיבלתי הודעה שהספר הגיע. אספתי אותו, הוא מחכה לו פה אצלי כשיחזור.
בשבת ההיא התעוררנו ב־6:30 לאזעקות, והלכנו כולנו לממ"ד. בשלב מסוים התחלנו לשמוע ירי מקלעים על הבית מבחוץ, ולהריח את השריפה. הדלת של הממ"ד שלנו לא נסגרה, כי הידית נשלפה, לכן אוהד החליט שהוא יוצא וטורק עלינו את הדלת - כי זו הדרך היחידה לסגור אותה. הוא אמר לנו מעבר לדלת שהוא אוהב אותנו, וכתב לחברים שהוא שומע את המחבלים ולא נשאר לנו הרבה זמן. סביב 10:00 הם נכנסו לבית, ירו באוהד והצליחו להיכנס לממ"ד. ארבעה מחבלים חמושים על מדים כיוונו אלינו את הנשק, והכריחו אותנו לצאת. ראינו את אוהד יושב פצוע, הוא אמר לנו שנלך איתם ושהוא אוהב אותנו. אחד מהם צילם אותי, והתחננתי בסרטון שיקחו אותי ולא את הילדים. הם לקחו את איתן על אופנוע אחד ואותי עם הבנות על אופנוע אחר ונסעו לגבול. כשכבר ראינו את הישוב העזתי שמול ניר עוז, הופיעו שני טנקים. המחבלים נלחצו והתחילו לירות לכל כיוון, האופנוע שלנו נפל על הצד, והאופנוע עם איתן המשיך הלאה ולא ראיתי אותו מאז. ברחנו, בפיג’מות, יחפות, התחלנו לרוץ דרך השדות. הטילים שרקו לנו מעל הראש. הגענו למפעל של הקיבוץ, שלא היה שרוף וראינו אוטובוס מגיע - זה היה האוטובוס הראשון עם חיילים שהגיע לניר עוז. אחרי כמה זמן נכנסו אלינו הביתה, ולא מצאו את אוהד. כמה ימים אחר כך קיבלנו הודעה שהוא נחטף.
אחותי הביאה לי מדבקה של ביחד ננצח, אני לא מסוגלת להדביק אותה על האוטו. כי הובסנו. עד שלא יחזירו אותם, את כולם. אין ניצחון".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
