מלחמת עזה 2023 מתאפיינת יחסית בנגישות די גבוהה לתמונות מהמלחמה, בין אם בזכות העבודה של דובר צה"ל, הסיקור התקשורתי או התיעוד של לוחמים בשטח. ובכל זאת, נדמה כי הציבור לא מבין עד כמה הקרבות בימים האחרונים עלו מדרגה. בשכונות המזרחיות של הרצועה, למשל, אוגדה 36 בפיקודו של תת־אלוף דדו בר כליפא נלחמת בעוז יוצא דופן במחבלי החמאס, כלומר אלה מהם שהחליטו לא לסגת דרומה ולהילחם עד הסוף מעל הקרקע וגם מתחתיה, תוך שימוש אכזרי באוכלוסייה שנותרה באזור.
בנסיבות הללו, צריך לברך על כך שהאדם שהופקד על הלחימה הוא קצין עם כישורי המנהיגות והניסיון האדיר כמו בר כליפא: השילוב בין ההיכרות הקרובה שלו עם הבוץ העזתי ממבצעים קודמים לצד קור רוח מסייע מאוד לניהול הקרב בתנאים מורכבים. מהעדויות בשטח ניכר שהוא נוסך בלוחמים ביטחון ברגעים קשים – ויש כאלה לא מעט. ואם כל זה לא מספיק, עליו לקחת בחשבון גם את האפשרות שהחמאס עדיין מחזיק חטופים ישראלים, שלא הועברו דרומה.
בניגוד לשלבים קודמים בלחימה, כעת מפקדים ולוחמים מהאוגדה נדרשים לעשרות היתקלויות מטווחים קרובים. הקליפה הקשה בכל שכונה היא הקו הראשון של חוליות חמאס. לאחר שהן מחוסלות ישנה התקדמות מהירה יותר מול מחבלים בודדים, שהם כבר משאירים את נשקם, עוברים לבגדים אזרחיים ומנסים לברוח. הכוחות, בהם חטיבת שריון 188 וכוחות הנדסה, מצאו ביומיים האחרונים אלפי אמצעי לחימה שונים ומגוונים, כולל כלי טיס בלתי מאוישים שהורכבו בשיטת ההנדסה לאחור: קודם מצאו שם כטב"ם צה"לי שנפל מעבר לשטח הרצועה, למדו אותו ואז הרכיבו כטב"ם משלהם. בינתיים באוגדת החוד הסדירה איתרו והרסו מאות פירי לחימה ופירים שמחוברים למנהרות. מאות מחבלי חמאס נהרגו בקרבות הללו, שנמשכים כבר מספר ימים, בסיוע חיל האוויר. לא פחות חשוב הוא המהלך הקרקעי של אוגדה 162, בפיקודו של תא"ל איציק כהן. שם המשימה היא להשתלט על מחנה הפליטים ג'באליה והקרובות צפויים להיות עוד יותר מרים מאשר בזייתון.
ההצלחות והאתגרים מחזקים את הגישה שאומרת שאין שום סיבה להאיץ בכוחות. אלו קרבות מסוכנים וטובי בנינו מקריבים בהם את חייהם. המלאכה הקשה הזאת חייבת להתבצע לאט ובזהירות, עם הרבה אש אווירית ותוך ערנות רבה לבתים ממולכדים, טילי נ"ט וגם ירי דו־צדדי. כל גורם כזה או אחר שמעז להתלונן על מהירות הפעולה מוזמן לצאת מהאלמוניות, לעלות על מדים ולהחליף את הלוחמים.
כמו כן, לאויב אין לאן לברוח ומתברר שהוא גם לא מעוניין: המחבלים הם שיזמו היתקלות שכללה עשרה מחבלים שנגמרה בהפסד. משרד התקשורת הממשלתי של חמאס בעזה הודיע כי מספר ההרוגים מפרוץ המלחמה עומד על כ־13,300, בהם 5,600 ילדים ו־3,550 נשים. לטענת המשרד, לפחות 6,500 מוגדרים כנעדרים. ההרס בעזה חסר תקדים. לפי צה"ל, לפחות 4,000 מחבלים של הזרוע הצבאית קבורים מתחת לאדמה. ייתכן שהמספר גבוה עוד יותר. אין ספק שמדינת ישראל משלמת מחיר כבד מאוד: בהרוגים, בפצועים וגם בלוחמים שילקו בפוסט-טראומה. אבל בכל הנוגע למטרות המלחמה, המאמץ האדיר נושא פירות.
במקביל עוד לא נוצר מה שיעצור את תקתוק השעון של העסקה להשבת חלק מהחטופים והחטופות. ישראל, למרות הלחץ שבו שקוע יחיא סינוואר, עדיין נותנת לו להוביל את המהלכים וממתינה להחלטתו. עם זאת, בירושלים יותר זהירים מאשר בוושינגטון באשר לאופטימיות שהתפזרה אתמול מכיוון הנשיא ביידן: אצלנו, ודאי אחרי המכה האדירה של 7 באוקטובר, יודעים שאצל סינוואר הכל אפשרי, בטח כשהנתונים לא השתנו והוא זקוק להפסקת האש כדי לקחת אוויר ולהתארגן מחדש.
בזירה הצפונית חיזבאללה מוסיף להגביה את הלהבות: אתמול הוא תקף יעד סמלי, מפקדת אוגדת הגליל, שנגרם לה נזק כבד בגלל רקטת הבורקאן הכבדה, שמשקלה מאות קילוגרמים. במקביל שוגרו כטב"מי נפץ, פצצות מרגמה ורקטות. צה"ל תקף בתגובה בעוצמה. חיזבאללה משלם מחיר ובימים האחרונים נמנע מלפרסם את מספרם המדויק של הלוחמים שמתו. אלא שגם כאן, כמו בעזה, נסראללה לוקח את ההובלה בזמן שהדרג המדיני לא נסוג מהתוכנית, ששומרת את לבנון כזירה משנית. כפי שנכתב כאן כבר לפני שבועות, יש להרהר אם זאת הדרך: אמנם נסראללה ספג כבר מאה הרוגים, אבל התעוזה לא נמוגה והתודעה הישראלית נצרבת – ייתכן שצריך למצוא דרך אחרת לרסן אותו, גם אם לא רוצים מלחמה כוללת.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.23
