לא רציתי להגיד שום דבר בנושא מאז תחילת המלחמה – בעיקר כי כל כך הרבה אנשים כבר אמרו, התפכחו, הכו על חטאים שלא חטאו, חזרו בתשובות לשאלות שאף אחד לא שאל, גילו את יהדותם, את ימניותם, את זכאותם לנשק אישי, את צדיקותו של הרב כהנא – אבל אולי הגיע גם זמני:
כן, אני יהודי. וישראלי. לפני ואחרי הכל.
אני לא חושב על זה רוב הזמן. אני חושב על החיים שאני רוצה; חיים של נורמליות, מערביות, ילדים, משפחה, אהבה, עבודה, חופשה. אני לא מעוניין לחיות, או למות, על חרבי או חרבו של אף אחד. ואני לא שונה בזה מרובו המוחלט של הציבור הישראלי.
אני יהודי חילוני עם אמונה בלב, ומדי פעם עם סידור ביד. פוליטית, אני ישראלי בדרגת מידיום; לא חושב – בטח מאז ההתנתקות – שצריך למסור עוד סנטימטר אדמה לטובת שלום שממילא אין לו סיכוי בדור הנוכחי; לא חושב שהפלסטינים הם קורבן של ישראל – הם בעיקר קורבן של עצמם; אשמח לראות אותם הופכים ליישות מדינית נפרדת שלא מטרידה את מנוחתי יותר לעולם, אבל אני יודע שזה לא יקרה בקרוב, לכן אין לי שום פתרון בר־קיימא להציע, אני נואש לגמרי בעניין הסכסוך, ולמעשה אני תומך ברעיון פוליטי אחד בלבד:
מה שעובד. תעשו מה שעובד. גם אם חלקית, גם אם לזמן מסוים. אני רוצה לחיות את חיי החד־פעמיים בצורה כמה שיותר אנושית וסבירה, ולכן אשמח לכל מה שעובד כדי שזה יתאפשר.
האם זה הופך אותי ל"שמאלני"? האם זה הופך אותי למי שאשם – אם להאמין, נניח, לשף מאיר אדוני – בטבח 7 באוקטובר?
כי אדוני העלה השבוע פוסט התפכחות מהסוג שהפך אופנתי לאחרונה, וכתב שם, בין השאר, ש"אני, מאיר אדוני, בן לאמא סימה ואבא מנחם, מודה ומתוודה שהייתי מהאפסים שתמכו והטיפו לשלום!" וגם: "אני מתבייש ומבקש סליחה מהעם שלי שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל".
ובכן אני, רענן שקד, בנם של דבורה ואמנון, תוהה מדוע אדוני מתנצל על שתמך בשלום. קודם כל, כי ספציפית מאדוני הייתי דורש, הרבה קודם, התנצלות על שעזב לקפריסין לפני שנה, על המחירים ב"כתית" באופן כללי ועל מוח הטלה בחמאת מרווה באופן פרטי, אבל מילא; אני אקח את ההתנצלות על תמיכתו בשלום, ואשאל את עצמי האם ייתכן שגם אני, בתמיכתי בשלום, לקחתי – ואולי אני עדיין לוקח – חלק ב"הונאה הגדולה של השמאל"?
כלומר, בהנחה המפוקפקת שיש עוד בכלל דבר כזה "שמאל" ושאני חלק ממנו, בואו רק נזכיר שהימין שולט בישראל מאז 2001 (מלבד שלוש שנים של קדימה בראשות אנשי הליכוד לשעבר, אריאל שרון ואהוד אולמרט), ושנתניהו היה ראש ממשלה ב־14 מתוך 15 השנים האחרונות. שכבר שנה יש כאן ממשלת ימין כל כך מלא עד שאפשר כבר לדבר על ימין שמן – כולל בן גביר וסטרוק ו... לא יודע מה יש יותר ימינה משם – אז מתי כבר הספקתי אני, בזמן הזה, לבצע "הונאה"? איך אני ו"השמאל" (להלן מצביעי מרצ, העבודה, לפיד, סער־גנץ, ליברמן וכל מי שנתניהו עוד יחליט להכניס לקטגוריה הזו על בסיס מקום פנוי) אשמים במה שקרה?
אבל אני לא מיתמם; אני מבין שבניסוחיו העציים, אדוני מתכוון לתקווה בת שנות ה־90 להסדר ישראלי־פלסטיני ולנורמליזציה כלשהי. הוא מדבר, אני מניח, על הסכמי אוסלו. הוא מרפרר להתנתקות מעזה. לכל מה שניסינו בעבר ולא עבד. הוא הרי כותב: "חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה. עולם שלא קיים ליהודי וישראלי".
וכאן כבר עולה לי הסעיף לגמרי.
כי אני, רענן שקד וכו', לא חושב שיש משהו לא סביר בשאיפות האלה, ולכן אני משתייך, כמו רובנו המכריע, לא לשום שמאל או ימין: אני משתייך למפלגת מה שעובד. וכבר שנים שכולנו – מלבד השוליים הסהרוריים (שהפכו לממשלתיים) של הבן גבירים והסמוטריצ'ים – תומכים באדיקות במפלגה הזו בדיוק.
אנחנו רוצים את מה שעובד, כדי שנוכל לחיות את חיינו הנורמליים. הסבירים. היומיומיים.
לכן תמכנו ברובנו, בשנות ה־90, ביצחק רבין ובאוסלו; חשבנו שאולי זה אשכרה יעבוד. וכשזה לא עבד, תמכנו ברובנו ברעיון ההתנתקות החד־צדדית, כי לך תדע, אולי זה יעבוד. וכשזה לא עבד, עברנו לתמוך ב"ניהול הסכסוך" ובמבצעים עונתיים, כי אולי זה יכול לעבוד. וכשזה לא עבד תמכנו ב"הכלה" ואפילו, פה ושם, בדולרים לחמאס, כי אולי זה יעבוד.
וכל המנהיגים שלנו בעשרות השנים האחרונות – מנתניהו ועד נתניהו, עם קצת שרון ובנט בהופעות אורח – ניסו לגרום לזה לעבוד באחת מהדרכים האלה.
אני אפילו לא מסוגל לזעום כמו שצריך על נתניהו בעניין הזה (אני זועם עליו כמו שצריך בהרבה עניינים אחרים, אל דאגה); העובדה שחשב שאפשר לבסס איזה מאזן אימה עם מפלצת חמאס הייתה, כמובן, טעות נוראה; אבל נראה היה, לפחות לזמן מה, שזה עשוי לעבוד.
זה לא עבד.
אבל לעזאזל, אנחנו עדיין חייבים משהו שיעבוד; כי אנחנו ישראלים שרוצים לחיות. לעבוד. לגדל ילדים. לנצל את זמננו המוגבל עלי אדמות לעשיית והכרת טוב, ולא למלחמות דת טרגיות. אנחנו רוצים – סליחה, מאיר אדוני – "עולם יפה, שקט, מלא בטוב ובאהבה". כן, זאת לא בושה. זה טבע האדם הסביר; הזכות לאושר. תברר על זה, זה בחוקה האמריקאית.
אנחנו רוצים שחיינו הזמניים לא יתבזבזו על אלימות ומעגלי שנאה ונקמה אינסופיים. אנחנו רוצים רגיעה ונורמליות ואהבה ותרבות ולאכול מדי פעם באיזו מסעדה שלך, מאיר. אנחנו פחות בעניין של מלחמת נצח או לשלוח ילדים לעזה ובעלים ל־60 יום מילואים.
אנחנו ברובנו שואפי חיים ומחרחרי שלום. זה לא הופך אותנו ל"הזיה של אנשי שמאל הזויים"; זה הופך אותנו לישראלים. ישראלים שתמיד יהיו בעד מה שעובד. אפילו עכשיו, כשגורל החטופים שלנו בעזה מייסר אותנו בדרכים שלא ידענו שבכלל אפשר, אנחנו באותה מפלגה: מה שעובד. תעשו מה שעובד – כל מה שיכול לעבוד – כדי להחזיר אותם עכשיו.
אז אל תזלזל, מאיר, בישראליות שלי, ביהדות שלי, בנאמנות שלי, רק כי אני רוצה, ורציתי תמיד, את מה שעובד. אל תאשים את אוסלו או ההתנתקות או "חלומות הזויים"; הם היו ניסיונות למצוא משהו שעובד, בדיוק כמו מזוודות הכסף שבאו אחר כך, בדיוק כמו הכתישה שבאה עכשיו.
מה יעבוד אחר כך? קודם כל, יעבוד לא רע אם נפסיק את מחול ההאשמות, ההתנגחויות, ההתפכחויות־לכאורה וגיוסו של אלוהים לטובת נתניהו (ינון מגל: "אלוהים לא היה איפה שלא רצו אותו". גלית דיסטל: "אלוהים מדבר, ואני הקשבתי לו"). כולנו אשמים, כולנו מפוכחים, ואלוהים – בהנחה שהוא בסביבה – כאן בשביל כולנו, לא בשבת.
עכשיו בואו נמצא את מה שיכול לעבוד הלאה. ונגרום לו הפעם ממש לעבוד. ×
אנחנו שואפי חיים ומחרחרי שלום. זה לא הופך אותנו ל"הזיה של אנשי שמאל הזויים"; זה הופך אותנו לישראלים. ישראלים שתמיד יהיו בעד מה שעובד
