ת"ז: ד"ר שלומית אהרוני ליר, אקטיביסטית פמיניסטית וחוקרת מגדר, עמיתת מחקר בבר־אילן. יוזמת "פגיעה מגדרית בזמן המלחמה" היום בבית הסופר בתל־אביב, בשעה 16:00.
"מאמינות לך, אבל רגע, אם את יהודייה, חכי שנייה, לא בטוח שמאמינות. אז מה אם יש לך כתמי דם על המכנסיים ומצלמות הראש של הטרוריסטים הסדיסטים מעידות שהם כן אנסו אותך באכזריות? אנחנו מפקפקות וגם זורקות עלייך את האחריות. למה? כי את יהודייה". זה, בקליפת אגוז, היחס המקומם והצבוע של חלקים גדולים בעולם המערבי למעשי הטבח, האונס, הביזוי והחילול שעברו נשים בישראל ב־7 באוקטובר.
באירוע שייערך היום תחת הכותרת "פגיעה מגדרית בזמן מלחמה" יארחו ד"ר שלומית אהרוני ליר, יו"רית ועדת קשרי חוץ באגודת הסופרות והסופרים, והפרופ' למשפטים שולמית אלמוג, סופרות, משוררות והוגות ישראליות, לדיון ומחאה מגדרית על המצב (גילוי נאות, גם אני בין הדוברות).
יש בכלל דרך להבין את השתיקה הזו?
"יש כאן יותר משתיקה זועקת. יש פה גזלייטינג מצד חלק מהקהילה הפמיניסטית ומי שאמורות לעסוק בקידום שוויון מגדרי בעולם. למרות מצבור העדויות וההוכחות, במקום גינוי גורף, אנו רואות פמיניסטיות מובילות שלא רק שהן לא מגנות את הפגיעה הנוראית בגופן ובנפשן של נשים בישראל, הן גם לוקחות חלק בהאשמת הקורבן".
מה את שומעת מקולגות חוקרות מגדר?
"מצד אחד תדהמה, ומצד שני רצון לנער ולהוכיח את מי שבחלקן מקבלות תשלום כדי לקדם שוויון מגדרי ולשמור על זכויות נשים, כמו למשל הנשים החברות ביוניסף או החברות בארגון הנשים של האו"ם".
שהן לחלוטין פרו־פלסטיניות כבר שנים.
"אכן, אבל לא יכול להיות מצב שבו ארגון הנשים של האו"ם לא יגנה טבח, התעללות, חטיפה ואונס של נשים בישראל רק כי הן ישראליות. הייתי בין הפעילות בהטמעת החלטת האו"ם 1325 בחוק הישראלי. להחלטה זו היו שותפים מרבית ארגוני הנשים בעולם, והיא נועדה לתגבר מעורבות של נשים בתהליכי שלום. והנה, יושבות רבות מהנשים הפעילות בתחום ולא מגנות את הטבח. חובה עלינו לזעוק נגד אלימות חמאס כאלימות המבטאת גבריות רעילה שמעוררת את כל הפחדים הקמאיים של נשים, שמראש לא מרגישות בטוחות במרחב, ומצב של מלחמה לוקח, כמובן, את ערעור הביטחון לקיצון".
