כוכב הים / האם האתר הקרוי כוכב הים, שהוא בימים כתיקונם אתר לחתונות, הבין שהקהל שבא למקום לא היה קהל של חתונות ושמחות אלא של עצב, אובדן ובכי? האם הציפורים מסביב קלטו את זה? האם האמפי שבקיסריה שנמצא לא רחוק קלט את הקולות?
לאט־לאט החל המבט להתפנות לעבר ניצולי פסטיבל נובה. אני נזכר שבונו מיו־2 היה הראשון (בעולם שמפנה לנו עורף) להזדעזע מהירצחם של 364 מתוכם וחטיפתם של 40 מביניהם.
אז במוצ"ש האחרון נסעתי להופיע בפניהם, כדי לעזור להם לנתב את צעקתם לשירים. הם ביקשו ואני נעניתי כמובן. "תודה שבאת, זה לא מובן מאליו", אמרו לי המארגנים כשנכנסו אחד־אחד בצניעות לחדר ההלבשה. ואילו עמרי סאסי, ממארגני המסיבה, בחור מזוקן, חביב וחם, עצר וסיפר את סיפורו המצמרר למאיר, סינגולדה, אייל, שי וגילי מהלהקה שבאו לנגן איתי, יחד עם עוד אנשים יקרים וטובים שנותנים את התחת שכל הופעה כזו בהתנדבות אכן תהיה הכי טובה.
נרות זיכרון לנובה / אז מבחינת הלוקיישן אמנם שוב נסענו לקיסריה, אבל הפעם פנינו שמאלה. חומקים מהדרך הראשית שמובילה לאמפי, מתקדמים אל המקום שבימים רגילים עומדים בתור להתחתן בו ועכשיו הוא משמש כמקום להרפיית הנפש של ניצולי פסטיבל נובה.
הלילה היה שחור משחור במוצ"ש האחרון. רוח קרירה החלה לנשב. הם התגודדו בחוץ, מישהו דאג להם לדוכני אוכל "כי כולם עושים פה הכל כדי לפנק את הנשמות הצעירות שלהם", אמר יוני, המתנדב הראשי.
"היי, תשיר עצובים", מעיר לי מאיר שהקשיב לטקס האזכרה שנערך באולם למור ז"ל, בעלה של יובל טרבלסי, שנרצח במסיבה חודש אחרי חתונתם. קשה להכיל את זה.
בקדמת הבמה נרות זיכרון והכיתוב נובה, וכשאני עולה לבמה אני מתחיל בשיר ”אבסורד” בגלל השורה "עדיין לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם", שהרי הנשמה הפצועה שלהם פעורה לגמרי.
הם מצטופפים סביבי, כאילו נאחזים זה בזה. וכשאני מתחיל לשיר, הם פשוט בוכים. דבר כזה עוד לא ראיתי (ותאמינו לי שראיתי המון) אבל הופעה שמתחילה בבכי? זה לא שיר או שניים בהלוויה או שבעה, זו הופעה של שעה ורבע. כל העולמות שטרם נולדו והעולמות שנשברו לרסיסים מונחים כאן למרגלות הבמה. העצב אין לו סוף. ואני עומד עם משקפי השמש הכהים שמסתירים ת'דמעות שלי (שחשבתי שכבר נגמרו מרוב כאב) ומגייס את כל הנפש הרזרבית שלי כדי לשיר. כן, הנפש הולכת ונגמרת בימים כאלה אצל רבים מאיתנו.
כמה ימים קודם, באירוע דומה, אני מופיע לפצועי צה"ל שנמצאים בשיקום בתל השומר. ושם, כשאני עולה לבמה, פניהם של הפצועים והקטועים חתומות, עד שלאט־לאט בשיר הרביעי נסדק משהו בחומת הכאב והם נכנסים לווייב של הופעה. אגב, אין מחיאות כפיים באירועים מהסוג הזה. להפך. שומרים על אינטימיות ומשפחתיות. מחיאות כפיים עלולות לייצר ריחוק, ואנחנו הרי באנו להתקרב.
ירו כמו מטורפים / בחור אחד עומד ומנפנף בשתי תאורות לד כדי לייצר שמחה קלה. יובל, האלמנה הצעירה, מבקשת לעלות לבמה ולשיר לזכר בעלה מור את "תתארו לכם", ואני מחבק אותה ואנחנו שרים להורים שלו, שעומדים כואבים מולי.
"זה היה נורא", מספר לנו בחדר ההלבשה עמרי סאסי, שעצר את הריקודים הסוערים בשש וחצי בבוקר כשהירי הרקטי המפחיד עבר מעל ראשיהם. "לא חשבנו שזה מה שיקרה במסיבה הכי יפה בעולם", סיפר, "עד שלפתע הגיחו מנוולי חמאס המתועבים והחלו לירות עלינו".
הוא עצמו הצליח לצאת מהמתחם עם מכונית ועשרה אנשים. "ירו עלינו כמו מטורפים", הוא מעיד. ולמרות שמישהו לצידו נהרג וצנח על הנהג הם ממשיכים לדהור קדימה, אוספים אנשים ונחלצים איכשהו בסוף למושב פטיש. "הייתי מגואל בדם לא שלי", סיפר. "אחר כך, בצהריים, חזרתי לשם לחלץ עוד ועוד רוקדים", סיפר וסיפר. הצורך לספר ברור. הכל נמצא בפרטים, רק בלי פאתוס.
שבכל זאת את איתי / אני חושב ומנסה להבין מהו הגודל האנושי כרגע. כמה רוך, עדינות ונשמות רזרביות יש בתוכנו למען מי שסבל וסובל עדיין כל כך. כמה צבעים חדשים? ואני עוטף את ניצולי נובה הצעירים, שנראים בגילי ה־20 שלהם, בעוד שירים שנראים לי מתאימים לאירוע. "תגידי מה את מתכוונת, איזה יום עצוב", או "הים מוחק שמות כתובים בחול", מתוך "שינויי מזג האוויר". שיר רודף שיר, בכי רודף בכי. מישהו מדליק סיגריה מרחוק ואיש לא מעיר לו. כאן כולם בשביל כולם בגורל משותף וייעוד אחד: לנסות להינצל בפעם השנייה אחרי הראשונה ההיא.
אני רוצה ללגום מים, אבל הגוף שלי ממאן להתכופף לבקבוקים שהונחו על הרצפה. כאילו אסור לי לעזוב אותם ולו לשנייה. בסוף אני מצליח להינתק מגופי, לוקח את הבקבוק ולוגם. הם הכי יפים בעולם. הכאב שלהם הכי אותנטי. זה לא קמופלאז', זו האמת הכי עצובה בפנים של מי שברחו מהתופת. מהגיהינום. של מי שאיבדו חברים ושל מי שמחכים שהחטופים ישובו הביתה. האוויר נהיה קריר אבל אני מזיע מרוב תחושות. אולי עוד לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם, אבל בטוח שהמוזיקה מרפאת קצת. "עכשיו אני יודע שבכל זאת את איתי", הם שרים כמו תפילה, בהכנה לפגישה עם החטופים. אחר כך יאמר לי תומר מהמארגנים שכל שורה קיבלה פה משמעות חדשה.
הם יחזרו למסיבות? / מה הקשר שלי ושל בני גילי למסיבות טבע, אני חושב לרגע. מסיבת הטבע היחידה שאני מכיר היא כשאני רוכב על אופניי והציפורים שורקות.
ההופעה מתקדמת. אין כמובן ליין־אפ (סדר שירים) מוכן מראש, אז אני חייב להתרכז יותר מתמיד ולבחור את השיר הבא הנכון, לקראת הסוף. "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם", אני שר והשיר מטעין את מילותיו מחדש. עוד מעט זה נגמר, אני אומר להם ומגניב לילה טוב כזה קטן וניסיוני בתוך "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". אבל הם מבקשים עוד.
אז אני ממשיך ומעלה לבמה מישהי שמבקשת לשיר את "והאמת שאין אמת אחת והצדק עף בין הידיים". מולי עומד בחור שרוצה לשיר "ירח" ובחור שלא מפסיק לבכות. "הגברים בוכים בלילה" שר אבנר גדסי, פה הגברים בוכים כל הזמן. גם ביום וגם בלילה.
הם יתחתנו / הכל דחוס בימים אלו, שבהם כוחותינו נלחמים על קיומנו בעוד אנו סופרים את הדקות לסיום עסקת החזרת החטופים. "האם תחזרו שוב לפסטיבל נובה ברבות הימים?" אני שואל את הבחורה שאוחזת בהמון בלונים לבנים בידה. "חד־משמעית כן, אנחנו עוד נרקוד המון", היא ממלמלת ומוציאה את הבלונים החוצה, אולי כדי להפריח אותם למקום יותר אופטימי שבו לא מפנים פצועים וניצולים ממכונית דוהרת, וסופרים בסוף 364 נרצחים בדם קר ו־40 חטופים תמימים שבסך הכל באו לרקוד.
הימים יחלפו. החטופים יחזרו ב"ה בשלום. הפצעים החיצוניים יתאחו פחות יותר, ובאשר לנפש, לך תדע. הצעירים הללו יתחתנו, אולי אפילו בכוכב הים שיחזור למשמעות האמיתית שלו כאולם חתונות. אחר כך הם יעשו ילדים ויגדלו אותם, אבל לנצח יחיו מתוך מה שעברו דרך הפצע הגדול והסיוט. כך אני מהרהר במיטה, כשמצד אחד הגוף שלי רוצה לישון 30 שעות ברצף, אבל מצד שני בסוף אני לא נרדם כי נובה וצעיריה נוכחים כל הזמן בנפש הרזרבית שלי. ×
שיר רודף שיר, בכי רודף בכי. מישהו מדליק סיגריה מרחוק ואיש לא מעיר לו. כאן כולם בשביל כולם בגורל משותף וייעוד אחד: לנסות להינצל בפעם השנייה
