פרויקט "הלב בחזית" מתקיים בשיתוף "פתחון לב"
דווקא בימים שבהם חלקנו היינו מעדיפים להיות במקומות בטוחים ורגועים יותר מישראל (לא שקל למצוא כאלה לאור גילויי האנטישמיות בכל העולם), יש כאלה שבחרו לעשות את הדרך ההפוכה, לעזוב את המדינה שבהם הם חיים, להגיע לארץ ולעזור לתושביה. במהלך השבוע האחרון הגיעה לכאן קבוצה מיוחדת במינה: חבורה של בוגרי פרויקט "תגלית", שנענו למייל שקיבלו מהארגון, נרשמו למסע לישראל והגיעו היישר מארה"ב להתנדבות של שבועיים – במרכז הלוגיסטי של ארגון "פתחון לב" בראשון־לציון. זאת מאחר שעמדו על כך שהביקור לא יהיה אקט של הזדהות בלבד, אלא שבמהלכו יוכלו לתרום באופן פיזי ומשמעותי למדינה. הגעתם נעשתה בשיתוף מיזם "שלום קור" של "מוזיאק יונייטד".
במעבר בין המדפים פגשנו את דריאה בת ה־35, שהגיעה מלוס־אנג'לס. בימי שגרה היא עובדת בעולם הפינטק (טכנולוגיה פיננסית). כשפרצה המלחמה, היה לה ברור שהיא מגיעה. "זה נושא קיומי", היא אומרת, "זה גדול יותר מהיומיום, זה גדול יותר מהעבודה – זו האנושות שנמצאת בסיכון. הקהילה שלי, האהובים שלי, כולם בסכנה".
היא נולדה והתחנכה כנוצרייה, אך בשלב כלשהו החליטה להתגייר. כשסיפרה למשפחתה על הנסיעה, ציפתה לה הפתעה. "רוב הקרובים שלי ממש דאגו, אבל החשש הכי גדול שלי היה מהשיחה עם אבא שלי, שעדיין נוצרי אדוק", היא מספרת, "אבל מיד כשהתחלנו לדבר הוא אמר לי: 'את צריכה ללכת. זה חשוב לך, וזה משהו הרבה יותר גדול ממה שעשית אי פעם'. זה היה דבר גדול עבורי, כי קשה לראות את הבת שלך מגיעה לאזור מלחמה ומסכנת את הכל בשביל מה שהיא מאמינה בו".
ג'וליה בת ה־21 הגיעה לישראל מניו־יורק ביחד עם בת דודתה ואחיה. היא ומשפחתה תרמו כסף רב לטובת המאמץ המלחמתי, אך היא החליטה שזה לא מספיק עבורה. "ראיתי ברשתות החברתיות כל מה שקורה כאן ורציתי לבוא ולעשות משהו עם הידיים, לא רק לעזור כלכלית", היא מספרת.
בעודה אוספת במרץ מוצרים מהמדפים, סיפרה ג'וליה: "את הלימודים שלי סיימתי ב־NYU, ואני ממש לא מרגישה גאה בזה כיום. אני מזועזעת והמומה מכך שהם לא עושים דבר על מנת לתת לסטודנטים שלהם להרגיש בטוחים. וזה קורה גם בקמפוסים אחרים. זה קצת מוזר, אבל דווקא פה אני מרגישה בטוחה יותר מאשר בניו־יורק. פה אני יכולה ללכת בלילה ברחוב, ושם אני חוששת וכל הזמן על המשמר".
את תהילה מצאנו עסוקה באיסוף מוצרי תינוקות, חיתולים ונוטרילון, שיועברו מאוחר יותר עבור הפעוטות של משפחות המפונים. היא כבר הייתה בישראל כשפרצה המלחמה. "הגעתי לבקר את המשפחה שלי בארץ כשבועיים לפני החג", היא מספרת, "ב־7 באוקטובר פחדתי מאוד, אבל במקביל הבנתי שקיבלתי הזדמנות להיות כאן ולעזור". היא כבר ארזה אלפי מוצרים במרכז של "פתחון לב", ויש לה סוד קטן: "כשאנחנו אורזים ארגזי ציוד צבאי עם תיקים, כפפות, שקי שינה, חולצות וכל מה שצריך, אני מגניבה גם 'פתקי אהבה' קטנים לחיילים, 'רק ביחד ננצח', 'אוהבים אתכם' וכדומה, ורק אז סוגרת את הארגז", היא מספרת בחיוך רחב.
במקביל להתנדבות במקום, היא משכנעת את מכריה להמשיך לתרום. "אנשים צריכים להבין שאנחנו עדיין במלחמה ורבים צריכים סיוע", היא אומרת, "המלחמה הזו תימשך לדעתי עוד חודשים רבים, וגם אחרי שתסתיים הצרכים יהיו עצומים. אני כל הזמן אומרת לכל מי שאני מכירה: תמשיכו לתרום, זה מציל הרבה אנשים כאן".
סמנת'ה הגיעה לישראל דווקא מאיטליה, למרות שהיא תושבת ניו־יורק. "התחתנתי לפני שלושה שבועות", היא מספרת, "וארבעה ימים לפני היציאה לירח הדבש שלנו באיטליה, קיבלנו את המייל מ'תגלית' לבוא להתנדב, לסייע למשפחות ולחיילים. מיד עשינו שינוי בתוכנית, והכנסנו לירח הדבש גם עשרה ימים בישראל. אנחנו יותר משמחים להיות כאן. הצוות פה מדהים ואני מרגישה בת מזל להיות חלק מפעילות של ארגון א־פוליטי, שרק רוצה לעזור לאנשים". בשלב זה סמנת'ה נשברת ומתחילה לדמוע. "כולם כל הזמן מודים לנו שאנחנו פה", היא מסבירה, "אבל זה לא משהו שאתם צריכים לעשות. אין על מה להודות לנו. כולכם משפחה – ואני כל כך מצטערת על כל מה שעברתם".
גידי מרק, מנכ"ל תגלית, אומר ש"תגלית היא כיפת ברזל ציונית־אסטרטגית של מדינת ישראל. בימים אלו אנו רואים את התמיכה האדירה של הבוגרים שלנו בכל החזיתות, אבל לקבל החלטה לעלות על מטוס ולהגיע ארצה להתנדב בזמן מלחמה – זה דבר מרגש במיוחד וממש לא מובן מאליו".
לא הרחק משם, בתל־אביב, נמצא אבי (אלברט) שריקי. בשנת 1973 הוא היה חלק מגדוד 51 של גולני, שנלחם על החרמון. עשרות מחבריו נהרגו לצידו בעלייה להר. הוא לקה בהלם קרב, ורק לאחרונה, לאחר 50 שנים, הוכר כנכה צה"ל. שריקי, נשוי לנעמי ואב לשני בנים, מתגורר באשדוד. האזעקות בעיר ופיצוצי הטילים החזירו אותו לימי מלחמת יום הכיפורים. "נפלו לי טילים ליד הבית", הוא מספר, "רק לפני שלושה ימים נפל טיל, פוצץ את האופנוע של השכן, וכל הרסיסים נפלו עלינו. כל אירוע כזה מחריד אותי. המצב הנפשי שלי מדורדר מאוד מאז 7 באוקטובר. הגעתי למצב של איבוד עשתונות".
שריקי הרגיש שהוא חייב להגיע למקום רגוע יותר, אפילו לכמה ימים. לכן פנה לעמותה לנכי צה"ל שבה הוא חבר, ומשם הפנו אותו למוקד "זכות בקלות", אשר רתם למשימה את רשת מלונות אטלס. "התקשרתי ל'זכות בקלות', חזרה אליי מיד אישה מקסימה בשם בת ציון, דיברנו, חזרו אליי שוב במהירות הבזק, ועכשיו אני ואשתי במלון שלום & רילקס בתל־אביב. יש פה אוכל טוב, וסוף־סוף אני ישן כמו בן אדם. הפיצוצים באשדוד עשו לי קטסטרופה בגוף ובנשמה, אבל פה אני יותר רגוע, יותר רפוי. אני מקווה שהם יצליחו לעזור לכל מי שנמצא במצבי. זו מצווה, והם עושים אותה מכל הלב".
