מאז הטבח הרצחני של ארגון הטרור חמאס, ליגת העל בכדורגל מושבתת. והאמת, למי בכלל יש ראש לכדורגל בזמן שחיילינו נלחמים בעזה, חטופינו בשבי חמאס, משפחות מתאבלות על יקיריהן. השכול, הכאב והצער נוגעים כמעט בכל בית בישראל ובכל קבוצת ספורט ישראלית. ועדיין - צריכים לנהל חיים בשגרת מלחמה, והוחלט על החזרת משחקי הכדורגל בישראל.
מבלי להיכנס לדעתי על חזרת הכדורגל - כי כל טיעון כלכלי, נפשי או ספורטיבי הוא רלוונטי – דבר אחד חשוב: לא משאירים אף קבוצת כדורגל מאחור. ג'קי בן־זקן מלין על ההחלטה לפתוח את הליגה, מאחר שאשדוד ספגה הרבה רקטות לשטחה והתקשתה לשמור על שגרת אימונים, בשונה מקבוצות אחרות, כשגם שחקניה הזרים והמתאזרחים נטשו. גם בני־סכנין, הפועל חדרה ובית"ר התנגדו והצביעו נגד חידוש הליגה.
לכל קבוצה יש את נימוקיה. אנחנו במצב מלחמה, אין כאן צד צודק או לא – יש כאן ליגה. טוב עשו במינהלת הליגות שהחליטו לדחות את המחזור הראשון בשבוע, ולהתחשב באשדוד ויתר הקבוצות המתנגדות. המינהלת מופקדת על הליגה הישראלית, וכשמה כן היא – ישראלית. זו החלטה שחייבת לבוא מהבטן קודם כל, והבטן אומרת: אל תפקירו את מ.ס אשדוד שכל "חטאה" הוא שהיא נמצאת באזור שספג רקטות.
שיהיה ברור, אני לא טוען שצריך לקבל את כל דרישותיו של בן־זקן, שרוצה לדחות משמעותית את פתיחת הליגה והדבר אולי יביא לקיצורה. הפשרה שנמצאה חשובה, משום שבמיוחד ברוח הימים האלה - עלינו לחשוב כאחד. כקבוצת אנשים ישראלים, שותפי גורל. עוד לפני הפשרה, פניית בן־זקן לבית הדין העליון של ההתאחדות לימדה שבנוסף לכל צרותיו המלחמתיות, הוא הרגיש לבד נגד הבירוקרטיה. ולא כך אנחנו אמורים להתנהג. לא כליגת כדורגל, ולא כמדינה.
