שעות ספורות אחרי הפלישה של חמאס לישובים בגבול הרצועה הגיעו אוטובוסים מאובקים למרכז אילת והחלו להוריד נוסעים מפוחדים, מבולבלים, אחוזי תערובת של הלם וזעם. גברים במכנסים מרופטים, לא מעטים באימוניות; נשים בטריקו משופשף. בלי מזוודות, בלי חפצים אישיים. מפונים שראו את המוות השחור לנגד עיניהם וכבר נפרדו מיקיריהם הגיעו אל עיר הנופש הדרומית ושוכנו בבתי המלון, ראשון הקולטים "ים סוף" של ישרוטל. גלים־גלים הגיעו לאילת 70,000 מפונים ומתפנים. "כעת", אומר ראש העיריה אלי לנקרי, "נשארו בה 43,000 – כמעט כפול ממספר התושבים הקבועים. תחשוב על זה: איך הייתה נראית ת"א לו נדרשה לקלוט תוך שבוע חצי מיליון עקורים בארצם".
אילת נראית נטושה. עשרות חנויות סגורות והפתוחות ריקות מקונים שגדשו אותן בעבר. המרכזים המסחריים הרבים דוממים. אטרקציות תיירותיות מושבתות ברובן; תיירים אין. חוף הים מזמין לשבת בבדידות גמורה. המפונים והמתפנים מסתגרים במלונותיהם, אחוזי דאגה וחרדה. דאגה ליקריהם שנחטפו, חרדה עמוקה מפני העתיד. ההלם מהתופת שראו עדיין משתקף בעיניהם, גם כשהם יושבים מכונסים בעצמם בלובי מרהיב של מלון ארבעה־חמישה כוכבים, מצוחצח, מבריק, ועכשיו שקט, שקט מתעתע, לא ריאלי כמו כל השהות שלהם כאן, הרחק מהקיבוץ השרוף עד אפר.
ככל שחלפו השעות ועוד ועוד אוטובוסים עם מפונים נכנסו העירה ו"רק אז תפסתי את גודל האירוע", מספר לי לנקרי. מחדר לשכתו נשקף הוסטל אברהם, אחד מסמלי התקופה שקדמה ל־7 באוקטובר. כעת הוא מלא במפונים קשיי יום וקשיי לילה, לא בצעירים צוהלים בעלי רצון טוב. "כבר במהלך השבת", ממשיך ראש העירייה, "פניתי בשידור לתושבים והסברתי להם שמדובר בפליטים מלב המאפליה, אחיותינו ואחינו ניצולים מהתופת. המענה היה לא פחות ממדהים. מאות עובדי עירייה, ולא משנה מאיזו מחלקה, הגיעו להתנדב. בעזרתם פתחנו מוקד סיוע ראשון, אחר כך נוספים. המלונות פתחו את שעריהם בלי לשאול מה יקבלו בתמורה ורשתות סיפקו מצרכי יסוד. מדי יום מספקים למפונים 5,000 ארוחות ו־2,500 סלי מזון. זה היה מפגן אדיר של רוח סולידריות ישראלית".
מה גורל ילדי המפונים?
לנקרי: "עם פתיחת שנת הלימודים היו רשומים בעיר 11,500 תלמידים. באוקטובר הגיעו עוד 15,000 ילדי מפונים ומתפנים. יותר מפי שניים. חלקם כבר משולבים במוסדות חינוך ארעיים כמו הקריה האקדמית החדשה לחינוך. לומדים בה תלמידי על־תיכוניים משדרות. התאמנו מבני משרדים לכיתות לימוד עבור 350 תלמידים מקריית־שמונה. מלמדים אותם מורים שהגיעו יחד איתם ומורים מתנדבים שבאו בהמוניהם מהמרכז. למשרד החינוך, עם כל הרצון הטוב, ולמשרדי הממשלה האחרים, לקח יותר מדי זמן להתעשת, לצאת מההלם, להשתחרר מנהלים קודמים".
במענה לקשיי המפונים הוקמו באילת 30 מוקדים של סיוע נפשי ושלוש מרפאות גדולות. לנקרי: "אילת סובלת שנים מתת־השקעה ברפואה ובעקבות זאת ממחסור בשירותים רפואיים. בתי חולים ממרכז הארץ התגייסו לעזור לנו, שלחו רופאים, מתמחים ואחיות. בלי חשבוניות לשלם. חילקנו על חשבוננו 25 אלף תלושים דיגיטליים לארוחות במסעדות מקומיות במחיר של 15 שקלים לארוחה. סיבסדנו את המבצע ב־2.5 מיליון שקל; גם המסעדות סיבסדו. אבל המבצע הסתיים".
השבוע שיגר לנקרי מכתב נוקב לראש הממשלה בנימין נתניהו. "אילת", כתב, "משלמת מחיר כלכלי כבד ביותר וללא סיוע ממשלתי מסיבי ומיידי היא עלולה להתרסק כלכלית וחברתית". הריסוק, לדעתו, ממש בפתח.
עד כדי כך?
"האבטלה בעיר כבר הוכפלה. כיום רשומים בלשכת התעסוקה 2,650 מחפשי עבודה, וזה כאשר בתי המלון מלאים במפונים ומתפנים. מה יהיה כשהם יעזבו ואף תייר לא יגיע? בתי מלון ייסגרו, אלפי עובדים נוספים ייפלטו".
"ברוב חלקי הארץ", זועק לנקרי, "נראית כבר התאוששות בפעילות העסקית, אצלנו באילת המיתון והירידה רק מעמיקים. לפי נתונים מהמרכזים העסקיים בעיר, הפדיון ירד ב־60%".
לנקרי יודע: המפונים הם ההפך מתיירים. השהייה במלונות לא מיטיבה איתם, היא מדרדרת אותם. הם שוקעים במרה שחורה, נמנעים מקניות ומבילויים.
אתה מבקש מראש הממשלה לכלול את אילת בתוכניות הסיוע ליישובים באזור עד 40 ק"מ מרצועת עזה, או לקבוע לה מתווה פיצוי ייחודי. מהם נימוקיך?
"הכסף הממשלתי למימון מבצע הסיוע העצום שלנו מגיע בטפטופים, או בכלל לא. אפילו את הסכום של חמישה שקלים לכל מפונה שהבטיח משרד הפנים לכיסוי הוצאות שהייה עקיפות שלו בעיר – פינוי אשפה, תחזוקה ועוד – קיבלנו חלקית באיחור רב. מנכ"ל משרד ראש הממשלה הבטיח חגיגית להעביר מיד חמישה מיליון שקל. הם לא עברו. טוב שזכינו לקבל תרומות, מהסוכנות היהודית, מפדרציות יהודיות, מחברות עסקיות. בעיקר במוצרים וציוד".
"אני בדיבור גם עם יו"ר ועדת הכספים משה גפני וגם עם בכירי האוצר", מציין לנקרי, "ויש להם הרבה חמלה ואמפתיה, רק שעם חמלה לא משלמים שכר עבודה וחוב לבנק. כל עסק שישי בעיר סגור ורבים ייסגרו בקרוב. לא יחזיקו מעמד. ומה אז?".
שאלתי את לנקרי איך אפשר לעזור לאילת בדרכים לא שגרתיות. "המדינה", הוא ענה, "יכולה לממן נופש קצר במחירים מיוחדים באילת למילואימניקים. שיתאווררו. הצעתי גם להכריז על טיסות לאילת כתחבורה ציבורית ולהחיל עליה את עקרונות המימון הציבורי כפי שנהוגים ברכבות ובאוטובוסים. צעד כזה עשוי לסייע לתיירות הפנים. אילת היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה של ישראל, אבל בממשלה לא מבינים זאת ולא נוהגים בהתאם". ואילת עדיין מחכה.
ימינה פנה
רן אחינועם, מנהל מלון ים סוף שבו שוהים חברי קיבוץ ניר עוז שהיה כאמור הראשון לפתוח את חדריו לעקורים מהעוטף יוצא מגדרו כדי להקל על חייהם. "הוא מספק מיד את צורכנו, עוד לפני שאנחנו בעצמנו מבינים מה אנחנו צריכים", מעידים עליו המפונים. המלון, בניגוד לנהלים, מארח גם את כלבי האורחים החדשים ופותח לכולם את חדרי האוכל. אבל מלון, גם נוח, אינו בית והבית איננו.
"לא נחזור לעוטף", אומרים לי בלב שבור כמעט כל בנות ובני שיחי השוהים זמנית באילת. רבים מאוד עברו טרנספורמציה אידיאולוגית, לאחר שראו את מה שראו, אך חומקים מלבטא אותה בפומבי. "בשיח הפנימי", מתוודה קיבוצניק ותיק, "אנחנו מודים שהיינו שמאלנים טובים, עכשיו אנחנו פאשיסטים טובים. ואנחנו מתביישים בכך".
"אל תדבר איתי על דו־קיום", אומרת פעילת שלום לשעבר, "כי אין עם מי לקיים אותו. אחרי מה שחוויתי, ראיתי ושמעתי באותה שבת איומה אני אומרת שאין ברצועת עזה בלתי מעורבים. לו יכלו, היו כולם מעורבים ברצח". מכל 20 רודפות השלום נותרה על משמרתה אולי אחת. וגם היא מתלבטת. "הקיצוניות", מסביר לי מומחה למצבי טראומה המלווה את הניצולים והשורדים, "היא תגובה טבעית להלם. הזמן עשוי למתן אותה, לא לבטלה. הם לא יחזרו להיות מה שהיו, לחשוב כפי שחשבו, להאמין במה שהאמינו. שהרי גם חיי היום־יום שלהם לא יחזרו להיות כפי שהיו. לעולם לא".
הם לא יחזרו
הטרגדיה של ניר עוז ייחודית ורבת פנים. אישית, כלכלית ורעיונית. הקיבוץ המשתייך לשומר הצעיר הארצי נוסד ב־1955 ומנה ערב הפלישה 400 חברים. החקלאות הייתה מקור הפרנסה העיקרי של חבריו, גידולי שדה ורפת. הרפת ניצלה וחזרה לעבוד ולספק חלב בלי 11 עובדים זרים שנרצחו בדם קר ועוד חמישה שנחטפו. גם בשדות הקיבוץ כבר זורעים חיטה, תפוחי אדמה וגזר. זורעים, אוספים וחוזרים לאילת. מפעל הצבעים נירלט הוצת ובער ימים ארוכים; אותו לא ניתן יהיה לשקם, כמו גם לא את הרוח השיתופית המיוחדת של ניר עוז.
בגל התקיפה הראשון פרצו לקיבוץ הרוצחים והחוטפים מצוידים בתצלומי אוויר ושרטוטי מפות. "הם ידעו לאן לפנות, הכירו את הכתובות ואת נקודות התורפה שלנו", מעידים חברי קיבוץ. את הטיל הראשון ירו על אמבולנס ממוגן; נותר ממנו שלד מפויח.
הפורעים טבחו, שרפו, התעללו. בעקבותיהם הגיעו, בגל השני, השכנים של ניר עוז מעבר לגבול. עדות של ניצול: "אספסוף פלסטיני פרץ לקיבוץ, בזז מכל הבא ליד. עשו שם חאפלה. נשים עזתיות שרו, צהלו ויללו משמחה, ילדים לקחו חלק באירוע. הצבא הגיע רק אחרי שאחרון הרוצחים, האנסים והבוזזים עזב את שטח הקיבוץ. כשהוא בא, כבר לא היה במי להילחם". היום, אומר ניצול אחר, "אני שמח שאמי בת ה־96 נפטרה זמן קצר לפני הפלישה. שלא ראתה איך הם הכניסו לממ"דים צינורות גז והבעירו אש. אין שום אפשרות לדו־קיום איתם. ראיתי להם את הרצח בעיניים". הסיכום המדמם: כ־40 הרוגים, כ־80 חטופים.
בעתיד הקרוב יעברו שורדי הקיבוצים מאילת למגורי ביניים, בניהם דירות בדרום ת"א ולשכונת כרמי גת בקריית־גת. ומשם לקיבוץ? "גם אם יכסו בצבע חדש את חורי הירי בקירות וינקו היטב את כל כתמי הדם והפיח, לא אחזור לשם", מבהיר אחד מהם. כדי שהחזרה תעמוד בכלל על הפרק, בתנאי ביטחון שונים לגמרי, יהיה הכרח לגלח את שאריות הבתים והמבנים המשותפים ולבנות חדשים תחתם. זו העמדה הנחרצת לא רק של מפוני ניר עוז אלא של הרוב הגדול של מופני הקיבוצים. העבר נמחק והעתיד לוט בערפל. "להיות פליט בגילי", מספר קיבוצניק מבוגר, "זה להיות זרוק. אחרי עשרות שנים בקיבוץ אני לא יודע איך חיים בעיר, מה עושים מחוץ לקהילה הקיבוצית. כל התוכניות שהיו לנו לשיבה טובה נמחקו באחת. אין לנו נכסים רשומים על שמנו, אין דירות, אין מקרקעין. כלום".
לאורך הגבול בין ישראל לרצועת עזה נעקרו בשבת הרצחנית ההיא קהילות רבות. זיכרון העבר חונק אותן, מחשבות על העתיד מפחידות אותן. הגברים ששוחחתי איתם מרגישים "מסורסים". ידית הדלת של ממ"ד הייתה בלא מעט מקרים הנשק היחיד שלהם או שהעמידו פני מתים.
יפה אתה, עודד
אחד ממייסדי ניר עוז, עודד ליפשיץ בן ה־83, שרעייתו יוכבד שוחררה משבי חמאס עוד בתחילת המלחמה, לחם כל חייו למען פיוס ופשרה בין ישראלים לפלסטינים. הכרתיו מקרוב בשנות עבודתי כעורך העיתון היומי "על המשמר", ביטאון הקיבוץ הארצי, כעיתונאי אמיץ, דעתן ומדייק. עודד היה בין הכותבים הראשונים שהעזו לבקר את מלחמת לבנון הראשונה ולדווח על הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. בשנים אחרונות סייע בהעברת פלסטינים נזקקי טיפול רפואי מהרצועה לישראל ולא פסק מכתיבה נזעמת נגד מי שהדביקו בזדון את שם התואר "פריבילגים" לאנשי הקיבוצים. הפריבילג הזה נמק כעת בבונקרים בעיר התחתית של חמאס. לאנשי הקיבוצים השרופים אין אשליות: הגישה השלילית של הימין השלטוני לקיבוצים לא השתנתה, גם אם כעת יש חמלה והבנה. ולדעתם לא תשתנה גם הגישה השלילית לחקלאות הישראלית, גם אם עכשיו יש מסע נגד יבוא ירקות זולים מטורקיה, ופוליטיקאים מפזרים הבטחות למדיניות חדשה שתיתן את המשקל הראוי לביטחון חקלאי־תזונתי כחול־לבן.
חברת קיבוץ: "אין לנו אשליות. בעוד שבוע־שבועיים המדיניות תחזור לסורה והשווקים יוצפו בעגבניות ומלפפונים מיבוא. במשרד האוצר שוב יאיימו עלינו ביקור המים וביטול התמיכות, ובעיית הקרקע מול רשות מקרקעי ישראל לא תיפתר והבעלות עליה לא תוסדר" (על מהות הבעיה הזו המשאירה את הקיבוצניקים וחלק מהמושבניקים במעמד של אריסים מודרניים המעבדים אדמה לא שלהם ארחיב במדורים הבאים – ס.פ).
לא שמעתי במלונות אילת תלונות על יחס נוקשה של הביורוקרטיה הממשלתית או על כאוס ביצועי. קיבוצניקים ומושבניקים ממעטים לקטר. מבינים שגם הפקידות הממלכתית נתפסה לא מוכנה לאירוע שאף ישראלי בר דעת לא יכול היה לחזות אותו. את ישיבות העבודה עם שר הרווחה ושר העבודה והצוותים שלהם הם מגדירים כ"טובות וענייניות". אבל, מוסיפים מיד: "לא שמענו עד עכשיו את נתניהו אומר את מילת הקסם 'קיבוצים'".
ניר עוז היה קיבוץ במעבר מוותיק ל"מתחדש". בקיבוץ מתחדש חותמת האגודה השיתופית בשם כל החברים על הסכמים עם רשות מקרקעי ישראל על החכרת הקרקע ושיוך הבתים למשפחות החברות. "התהליך הזה", מעידים מפונים מהעוטף, "התאפיין בסרבול בירוקרטי ורצון רע שלא ייאמנו. עכשיו אולי הוא יזורז, רק שאין לאן לחזור ואין מי שיחזור".
הם מבועתים אבל גם מציאותיים.
קיבוצניק ותיק מהעוטף: "היינו שמאלנים טובים, עכשיו אנחנו פאשיסטים טובים. ואנחנו מתביישים בכך". פעילת שלום: "אל תדבר איתי על דו–קיום. אחרי מה שחוויתי, ראיתי ושמעתי אני אומרת שאין ברצועת עזה בלתי מעורבים"
ראש העיר לנקרי: "המדינה יכולה לממן נופש קצר באילת במחירים מיוחדים למילואימניקים. שיתאווררו. הצעתי גם להכריז על טיסות לכאן כתחבורה ציבורית. אילת היא נכס אסטרטגי לאומי, חבל שבממשלה לא מבינים זאת"
