דומה שכמדינה, כעם, עדיין לא עיכלנו עד הסוף את ממדי האסון שנחת עלינו ב־7 באוקטובר. תחושת הביטחון נגזלה מאיתנו, והחרדה הזו התמזגה עם אבל ועצב אין־סופיים על הנרצחים, לצד התמודדות עם אי־ידיעה בנוגע ליותר מדי מרכיבים בחיינו: מה יעלה בגורל החטופים והנעדרים, מתי המפונים יוכלו לחזור לביתם וליצור שגרה מחודשת ובאיזו נקודה נוכל לומר שהמלחמה מאחורינו. ישראל עוברת טראומה, טלטלה רגשית, כאב שמסרב להיעלם.
לאור זאת, הנתונים המבהילים שפירסם משרד הבריאות אינם מפתיעים: עלייה של פי שישה במספר הפניות של אזרחים לקבלת סיוע בנושאי טראומה וחרדה, בעוד מספר הילדים והצעירים שפנו לעמותות לעזרה ראשונה נפשית יותר מהכפיל את עצמו מאז 7 באוקטובר. "אנחנו חברה של תשעה מיליון אנשים שעברו טראומה אישית וקולקטיבית. אין כמעט מי מאיתנו שלא מכיר נרצחים, נופלים, חטופים, נעדרים, פצועים, מפונים", אומרת ד"ר לייה נאור, חוקרת מערכות תומכות חיים ומי שמנהלת ברשפון את מרחב המרפא עבור שורדי מסיבת נובה ונפגעים ממתקפת הטרור.
"אירוע רחב היקף עם פוטנציאל להיות טראומטי לקהילה כולה נקרא טראומה קולקטיבית. וכיוון שאצלנו האירוע עדיין מתרחש, הרי שכולנו נמצאים במציאות טראומטית משותפת ומתמשכת", מצטרפת לדברים רונה אקרמן, עו"סית ופסיכותרפיסטית, מנהלת תחום חוסן וחירום בעמותת מרכז אלה המעניקה סיוע נפשי, אישי וחברתי במקרי אובדן, שכול וטראומה. לדבריה, הגדרה נוספת לטראומה קולקטיבית היא כאשר גם נותן הסיוע וגם מקבל הסיוע משתייכים לאותה קהילה שנפגעה.
5 צפייה בגלריה
פעילות במרחב המרפא לשורדי ונפגעי מתקפת הטרור. המטרה היא לפתוח מרחבים דומים בכל רחבי הארץ | צילום: יאיר שגיא
בחודש האחרון שכר משרד הבריאות את שירותיה של עמותת מרכז אלה כדי להעניק תמיכה למתנדבי זק"א, עובדי מתחם שורה, עובדי שירות המדינה ומשפחות חללים וחטופים, ואקרמן מוצפת בדוגמאות למצבי טראומה שדורשים מענה במעגלים רחבים מאוד של החברה הישראלית בעקבות הטבח הנוראי: מטופלות ממרכז הארץ, שהן ומשפחותיהן לא נפגעו אבל עדיין מסתובבות עם בחילה מאותה שבת איומה; אנשים שבודקים עשר פעמים שהדלת נעולה או נרדמים רק כשהאור דולק; ילדים שפיתחו חרדות; נשים שעדיין לא מסוגלות לקיים יחסי מין בגלל תיאורי האונס.
"זה לא אסון טבע או תאונת דרכים, אלא טבח מכוון שנעשה בידי אדם, שעוצמות הזוועה, הרוע והאכזריות שלו בלתי ניתנות לעיכול", ממשיכה אקרמן, "והזוועות האלה קורות פה, במדינת ישראל, בתוך הבית. המשפחות שנרצחו בשבת השחורה הן כמוני וכמוך, התמונות מהטיולים שלהן דומות לתמונות בטלפון שלי, הם לבושים ונראים כמוני ואין שום חיץ ביני לבינם. וכיוון שכך, תחושת המוגנות שלי נפגעת בדיוק כפי שתחושת המוגנות שלהם נפגעה. כשבשבועיים הראשונים אנשים דיווחו על מי שמצלמים בתים, זה קרה מתוך שבר אמיתי ותחושה שהעולם לא מוגן. הגנה יוצרת שליטה, ובהיעדרה, התחושה היא שכל דבר יכול לקרות לי ושביתי הוא לא מבצרי - לא הלאומי ולא הפרטי. גם התחושה שהופקרנו, תחושת הבגידה מצד המדינה והצבא מערערות אותנו ומוחצות את האתוס שגדלנו עליו ומגבירות את הטראומה ואת הדיכאון".
גם ההמשך של טראומה קולקטיבית מתקיים, פוסט־טראומה קולקטיבית?
"פוסט־טראומה מוגדרת כאשר מופיעים סימפטומים ברורים כחודש מאז האירוע, אבל אצלנו האירוע עוד לא הסתיים, והשאלה היא ממתי סופרים חודש - מ־7 באוקטובר, משובם של החטופים, מסיום המלחמה? האירוע הזה, בעוצמה, במשך, ברמות הזוועה, בחוסר הוודאות שלו - מערער כל תיאוריה שלפיה התנהלנו עד כה כחברה. ולכן עוד אי־אפשר לדבר על פוסט, כי אנחנו עוד לא בשלב העיבוד, אלא עדיין בתוך האירוע".
ממלכת אי–הוודאות
ד"ר קרן צרפתי מאוניברסיטת חיפה וממכון האקומי ישראל, מומחית בטיפול בטראומה ובפסיכולוגיית מזרח־מערב, מוסיפה כי גם לטראומה הקולקטיבית ישנם סוגים שונים: "לשורדי המסיבה יש טראומה קולקטיבית עם מאפיינים ספציפיים ייחודיים. לאנשי העוטף שמיד אחרי השבת השחורה שינו את שמם למועצת השכול במקום מועצת אשכול, יש טראומה קולקטיבית משותפת שרק הם יבינו. יש את הציבור הכללי שגם הוא חווה טראומה משותפת, כאשר ישבנו מול הטלוויזיה וראינו מחבלים בתוך טויוטה לבנה. וכן, יש אנשים שכאשר הם רואים היום טויוטה כזו הם עדיין קופאים, ואצל חלק מהאנשים האלו תתפתח פגיעה פוסט־טראומטית".
איך הפגיעה הזו תבוא לידי ביטוי?
"יש לה השפעות על היכולת לתפקד במקום העבודה, לתפקד כהורה, הפרעות שינה, פלאשבקים, חרדות, דיכאונות, התקפי זעם. עכשיו תכפילי את זה לאוכלוסייה רחבה, מה גם שהאירוע עוד לא נגמר".
"למלחמה קוראים 'ממלכת אי־הוודאות'", היא ממשיכה, "וזה טבעם של מצבי אסון ומצבי חירום. כאשר אנחנו עוברים פגיעה טראומטית, החשיבה המודעת יודעת שהאירוע נגמר, אבל בחוויית הגוף־נפש המערכת לא יודעת לזהות שהסכנה הקיומית חלפה. במצב כזה, המשימה של הפרט ושל החברה היא הישרדותית, ולכן כל תכנון לעתיד לא רלוונטי. אם עכשיו רודף אחרייך נמר, את לא תהיי עסוקה בשאלה לאיזה חוג לרשום את הבת שלך, נכון? וכעת יש קבוצות שלמות במדינה שחוו את החוויות הללו, ושנמצאות בטראומה מתמשכת, במצב לא נשלט של הישרדות".
כלומר, קפואות במקום.
"נחשפנו למצבים מטלטלים שבהם משפחות בממ"ד בחרו לשכב יחד מחובקות על המיטה, כי אנשים הבינו שהם נקלעו למצב שבו אי־אפשר להילחם אבל גם אין לאן לברוח, ולכן המערכת החכמה בוחרת בקיפאון, כדי להשקיט את כולה. גם כשאיילה נטרפת על ידי נמר, היא קופאת כדי ליצור נתק בין החוויה הגופנית לבין התודעה".
מה קורה אחרי הקיפאון?
"בגדול, רובנו יודעים להתמודד לא רע עם טראומה, וגם אם קפאנו, ברגע שהאירוע יחלוף המערכת תחזור לעצמה על ידי רעידות, בכי, הזעה. מי שמצליחים לעשות את זה יסבלו פחות מפגיעה טראומטית. הבעיה מתעוררת אצל מי שנשארים בקיפאון, בנתק תודעתי, במצב הישרדותי. הם חווים סכנת חיים ולא תחושת ביטחון, ולכן לא חוזרים לתפקוד רגיל. כשקבוצה גדולה של אנשים נמצאת בפוסט־טראומה, המצב הרגשי מוביל לשינוי באופן שבו מתקבלות החלטות מדויקות לטווח הארוך, שמתייחסות למגוון שיקולים ולא רק לביטחון מיידי".
גם הממשלה מושפעת
אמרנו קבלת החלטות, אמרנו ממשלה. אקרמן מאמינה שהדברים נכונים גם לגביה: "ברור שהממשלה נתונה להשפעותיו של המצב הרגשי הקולקטיבי בתהליך קבלת ההחלטות הנוכחי, שהוא תהליך מאוד־מאוד קשה. אני רק רוצה לקוות ולהאמין שלמרות הקושי והלחץ הציבורי, הממשלה שומרת על מידתיות בין החובה המוסרית להחזיר את כל החטופים ולהיענות לרחשי הלב של הציבור והמשפחות לבין הרצון לשמור על ביטחון מדינת ישראל".
אפשר בכלל לנתק את הרגש מהתהליך המייסר הזה?
"לא, וטוב שכך. יואב גלנט עמד ואמר שהוא מרגיש כאילו הבן שלו נמצא שם. גם כקולקטיב הערכים שלנו מבוססים על ערבות הדדית".
הפסיכולוגית פרופ' סמדר בן אשר, שחוקרת התמודדות עם אסונות (בין מחקריה: אסון הקישון ואסון נחל צפית), מוסיפה רובד לדברים: "טראומה מתרחשת כאשר לאירוע ששובר לנו את הרצפים ואת מה שחשבנו שידענו על העולם, מצטרפת תחושה של חוסר אונים שיש בה איום על הקיום שלנו. וכיוון שאנחנו רוצים למנוע את הפוסט־טראומה - כי את הטראומה כבר לא נוכל לשנות - אנחנו צריכים לטפל בתחושת חוסר האונים ובתחושת האיום הקיומי. לעומת זאת, למרות שיש איום על חייהם של הלוחמים שלנו בתוך עזה, הם במצב של לחימה ועשייה, ולכן מצב רוחם טוב, בעוד רבים מאיתנו בדכדוך, ולכן היו המונים שנכנסו מהר לעשייה ופעלתנות, שהן ההפך מחוסר אונים. התנדבו, פתחו חמ"לים, בישלו לחיילים".
וגם הוציאו רישיון לנשק.
"למשל. או מאבק משפחות החטופים. הצעדה, ההפגנות - כשאנשים עושים ונמצאים בלכידות, זה משיב את תחושת הביטחון. קחי לדוגמה את אלוף במיל' יאיר גולן - הוא לקח נשק, עלה על מדים ורץ להציל ילדים מהתופת, או אלוף במיל' נעם תיבון שטס לחלץ את המשפחה שלו. הם לא בפוסט־טראומה כי הם לא נקלעו לחוסר אונים, אלא פעלו. מי היה בחוסר אונים? אנחנו, שנתקענו מול הטלוויזיה, ולהבדיל, אנשי העוטף, שנתקעו בתוך הממ"ד לעשרות שעות כשהמחבלים בחוץ מאיימים על חייהם. מה יכולתי לעשות כאשר קיבלתי מחברים או ממטופלים תמונות מבארי עם זעקות לעזרה?"
גם בתוך המלחמה מתרחשים אירועים שנותנים תקווה, כמו למשל שחרור חטופים, אך אקרמן מתייחסת לאפשרות הזו בזהירות: "גם חזרה של ילדים ואמהות תחזיק את הנפש הקולקטיבית שלנו רק לזמן מסוים, וכבר נשמעים קולות ששואלים, 'מה עם שאר החטופים?' והיעדר תוצאות נוספות לא יעשה טוב לחוסן הציבורי. אנחנו שוב נשקע למחוזות הייאוש".
אנחנו ממילא שם.
"אנחנו במחוזות הייאוש, אבל גם קצת במחוז של תקווה. יש פה פוטנציאל לפילוג כי אנחנו עושים עסקה עם השטן. נצטרך לעשות מאמצים לשמור על הלכידות החברתית למרות הקושי העצום".
חשיבותה של הקהילה
ד"ר שי בן יוסף הוא סוציולוג שמלווה קהילות וארגונים במציאות מורכבת ובעיתות חירום, מומחה בשיקום קהילתי, וכיום אחראי על הליווי הקהילתי של היישובים הכפריים בנגב המערבי לאחר השבת השחורה והפינוי שבעקבותיה. הוא יודע היטב מה צפוי ביום שאחרי: "ידוע שבעקבות טראומה, עשרה אחוזים נזקקים לתמיכה וליווי מקצועי לאורך זמן", מסביר בן יוסף, "ובאירוע הנוכחי זה אומר מספרים גדולים, פעם אחת בגלל היקף האזרחים שנחשפו לסיטואציה - שזה כל המדינה, מי במעגל ראשון ומי במעגל שני - ופעם שנייה מאחר שהוא יושב על טראומות קודמות. ולכן היקף האנשים שיזדקקו בקרוב לטיפול מתמשך הוא במספרים שמעולם לא נראו במדינת ישראל, מדובר באלפים רבים, למרות שצה"ל עושה מאמצים רבים כדי להפחית את הסיכוי לטראומה ועובד בכלים המקצועיים החדישים ביותר".
ומה עם הקהילות האזרחיות?
"קהילות שבהן חברים נהרגו, נחטפו, נעדרים וגם נפגעו ברכוש נמצאות בתוך אסון קהילתי ומצב של קטיעת רצף, שזה מה שמגדיר טראומה. אבל גם אנחנו, שלא איבדנו קרובים, האירוע קוטע לנו תפיסות עולם. פתאום מבינים שאין ביטחון, שהמדינה לא תדאג לי והצבא לא ישמור עליי, אין לדעת מתי המלחמה תיגמר. נפגעה היכולת הקוגניטיבית שלנו לארגן את המציאות".
ד"ר לייה נאור: "התמודדות עם טראומה, אבל ואובדן היא לא עניין לאדם הפרטי. אי־אפשר להתאבל או להירפא מטראומה לבד, אנחנו צריכים אחד את השני בתוך קהילה שמחזיקה אותנו, כי אנחנו חלק ממערכת שתלויה בכל חלקיה".
בצירוף מקרים מצמרר, ד"ר נאור ניסתה לטפל מראש בסוגיה הזו, הטראומה ההמונית. בחודש מאי היא פנתה למורה שלה, הפסיכותרפיסט פרנסיס וולר, מומחה לעיבוד חוויות אובדן אישיות וקולקטיביות, ואמרה לו: "העם שלי לא יודע להתאבל, לא יודע להכיל כאב, אני רוצה שתלמד אותנו".
נאור: "בסוף אוקטובר פתחנו קורס שנקרא 'מרחב מרפא - יצירת מרחבים לאבל ולחיים', והוספנו שיעורים על טראומה, כך שלא יעסוק רק באבל. המרחב הראשון שהקמנו כבר פועל במרכז הארץ, והחזון הוא לפתוח מרחבים כאלה בכל הארץ מתוך הבנה שאנחנו, כחלק מהחברה המערבית, מחונכים להקהות את רגשותינו כדי להימנע מכאב ומעיבוד האובדן, אבל אם נדע להרגיש את הצער והחולשה והקושי, נוכל להשתמש בהם כדשן לצמיחה. עכשיו, אחרי הטראומה הזו, נהיה חייבים לטפל בעצמנו".
איך מטפלים בתשעה מיליון אנשים?
"במרחבים מרפאים. עם ישראל במבחן גדול. אנחנו שבורים, אבל גם יודעים תקומה, ואין בשום מדינה אחרת את שותפות הגורל הזו. עידן הטיפול ביחידים כבר לא רלוונטי במספרים כאלה. אנחנו רואים, גם בקורס שהתחיל, גם בטיפולים שמתקיימים ביחידות העילית של כוחות הביטחון וגם במרחב של קהילת נובה, שמה שמבקשים זה לא את הטיפול הסטרילי אחד על אחד, אלא טיפול מחבק ומלא אהבה שמכניס אותנו לאט לתהליך של ריפוי, גם אם זה אומר לשבת ביחד ולשתות שוקו חם או להיתמך אחד בשני בשיעור יוגה משותף.
"החשוב הוא לתת מענה גם לגוף וגם לנפש כי הטראומה יושבת בגוף, ובעיקר הטיפול המשותף חשוב כי אין לנו מספיק פסיכולוגים ופסיכיאטרים לטפל בתשעה מיליון אזרחים. צריך להעביר את הטיפול לקהילות וקבוצות ושיחזיקו ויעצימו את עצמן".
במציאות שנוצרה, המפונים מקיבוצי העוטף בחרו להמשיך לקיים חיי קהילה משותפים, והחליטו יחד לאן יעברו בזמן השיקום - צעד חשוב לאור העובדה שד"ר נאור מאמינה כי מעבר לאתרי נופש או מלונות מזיק מאחר שהוא נוטל מהם את העצמאות: "אחרי טראומה הכי חשוב לחזור כמה שיותר מהר לתפקוד שיש בו משמעות", היא טוענת, "ולכן כשאני פוגשת מפונים בבתי מלון זה מעציב אותי כי הם צריכים להחזיר לעצמם את השליטה בחיים בבית משלהם. במקום זה, מה שקורה במלונות זה זוועה: מילדים ועד מבוגרים, הם מסתובבים במסדרונות בחוסר מעש, איבדו אנשים ובית וגם את היכולת לעבוד, ללמוד ולעשות את כל מה שמחבר אותם ומצמיח אותם. אז טוב שפינו וטוב שנתנו להתאושש, אבל יש שיקום שחייב להתחיל".
ד"ר בן יוסף מוסיף כי המחשבה שהכל תלוי במדינה או בצבא מייצרת מצב מסרס של תלות וקורבנות: "אני מלווה מפוני קיבוצים מהעוטף שבונים גנים, בתי ספר, מעונות ואגפי תרבות ולוקחים את השליטה לידיים ליצירה מחודשת של קהילה. הם לוקחים פיקוד על הבלתי ידוע".
כלומר, הקהילה מסייעת בהשבת החוסן.
"ההון החברתי משמעותי מאוד. כל אדם צריך שיהיו לפחות שלושה אנשים שאכפת להם ממנו כדי לא להישאר לבד. אני יכול להגיד שאחת הקהילות שהכי נפגעו בשבת השחורה היא קהילת בארי, אבל בתוך הכאב העצום ואובדן החברים והדאגה לחטופים, היא ישבה יחד ושאלה את עצמה, 'איך אנחנו ממשיכים ביחד, דואגים, מכילים, ואיך גורמים לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא חלק מהעשייה הזו'. במקום להגיד, 'לא עוזרים לנו, איפה הכסף, מה עם הבתים', הם מתכננים איך יעשו טוב ביחד. ולכן, עם כל האמפתיה והחיבוק של עם ישראל, צריך לזכור לא לחנוק אותן".
למה הכוונה?
"יש תחושה של הצפה קשה במטפלים, מסייעים, נותני בגדים, נעליים וספרים משומשים, דובונים ומשחקים, וזה קשה שכל הזמן זורקים עליך ציוד ורעיונות. התהליך הבריא עבור הקהילות זה לנהל את העזרה ואת האכפתיות, כולל להגיד לנציגי משרדי הממשלה באיזה יום אפשר לבוא. לנגד עיניי, הקהילה הופכת מאובייקט לסובייקט, מאלה שעושים להם לאלה שאומרים מה אני צריך ומתי. זה עניין שמעלה את תחושת המסוגלות בדרך לריפוי".
הוא מבקש להזכיר את דברי ווינסטון צ'רצ'יל לאנגלים במלחמת העולם השנייה: "כמנהיג גדול הוא נתן לעמו פרספקטיבה ואמר שיבוא יום ואנגליה תגיד שזו הייתה שעתה היפה ביותר. הוא נתן לאזרחים אפשרות לצמוח לתוך גודל השעה, והם הבינו שהם כותבים עכשיו פרק בתולדות אנגליה. לצערי, אין לנו עכשיו מנהיגות שתאמר לנו דברים דומים".
אקרמן מסכמת: "כישראלים, להיות בעמדה שמפגישה אותנו עם האנושיות, הערבות ההדדית והושטת היד שמתגלות במלוא תפארתן, אלה רגעים מרפאים. אנחנו מחזיקים ייאוש גדול משותף, אבל אסור לוותר על התקווה המשותפת. המארג שלנו צריך להישאר צפוף, קשרי משפחה וחברים קריטיים עכשיו כדי להסתגל מחדש ולהבין שבשבר הזה יש גם הזדמנות". ¿
