נבחרת ישראל חגגה בטירוף מוגזם את הניצחון על אלבניה בליגת האומות, סיפרנו לעצמנו שהתקדמנו ושזאת רק ההתחלה של עידן בניון־חזן. שנה וקצת אחרי, אלבניה הבטיחה את המקום שלה ביורו. ואנחנו? מתפללים להגרלה קלה דרך הפלייאוף.
אלבניה למדה מהטעויות שלה ומהר: היא החליפה מאמן והביאה את סילביניו הברזילאי, שהיה מגן שמאלי בברצלונה ובמנצ'סטר סיטי אבל כמאמן לא רשם הצלחות גדולות. הקמפיין של אלבניה במוקדמות היורו היה מדהים, היא הפסידה רק פעם אחת וסיימה במקום הראשון בבית שכולל את פולין וצ'כיה, נבחרות שעל הנייר טובות ממנה בהרבה. אלבניה ניצלה עד תום את העובדה שפולין וצ'כיה נמצאות בירידה, ובזמן שרוברט לבנדובסקי וחבריו ישחקו בפלייאוף היא כבר תתכונן להגרלת הבתים של היורו, שבה היא תהיה בדרג השני בזכות התוצאות שלה במוקדמות.
בזמן שיוסי בניון ואלון חזן תקועים על שיטת משחק אחת, סילביניו עובר בקלילות בין מערכים תוך כדי משחק כדי להשיג את התוצאות שהוא רוצה - והוא, בניגוד אלינו, לא התבייש לשחק בצורה מאוד הגנתית לפעמים. אלבניה ספגה רק ארבעה שערים בכל הקמפיין, הוא הבין שכדי לנצח נבחרות עדיפות ממך צריך להיות קשוח, ושאין בושה לשחק בצורה הגנתית, ואלבניה הציגה כדורגל מאוד מאורגן לעומת מה שהיא הציגה כאן בבלומפילד. היא גם לא התעסקה כמונו בחישובים מתמטיים, באיזה משחק כדאי "לנוח" ואיפה אפשר להפסיד - היא פשוט ניצחה את פולין וצ'כיה, והשאירה אותן מאחור.
זה לא סיפור סינדרלה מטורף, אלבניה לא עשתה דברים לא הגיוניים ולא היה לה מזל עם ניצחונות בדקה ה־90. היא פשוט הבינה מה צריך לעשות כדי לעלות ליורו, יותר נכון מה צריך לעשות כדי לנצח בכדורגל נבחרות, שהוא שונה לגמרי מכדורגל קבוצתי. נבחרת קטנה צריכה הרבה גמישות, לדעת להשתנות מחלון לחלון, להתייחס לכל משחק בצורה נפרדת ובעיקר לא לעשות חישובים. האלבנים זיהו הזדמנות גדולה והצליחו לנצל אותה עד הסוף, בלי טובות מאף אחד ובלי לחשוב על תסריטים אפשריים. אם באלבניה היו אומרים לעצמם משפטים כמו "לא נורא להפסיד לפולין" או "בטח כל הנבחרות יפסידו לצ'כיה", הם היו רואים את היורו מהבית. נקווה שמתישהו גם אנחנו נעבור גמילה מכל החישובים הללו, ונעלה למשחק מול נבחרת עדיפה מאיתנו במטרה לנצח, גם אם זה אומר שברוב המשחק צריך להתגונן. אפשר לקרוא לזה "המודל האלבני".
