אם יש משהו שמרגיז את בני הנוער של כפר עזה, ניצולי הטבח, הם השאלות, המבטים ובגדול - הרחמים. "אל תשאלו אותנו מה שלומנו", זועמת גוני מגן בת ה־17. "כי אין לנו מה לענות. אם נגיד 'בסדר', יגידו: 'מה בסדר, הם משקרים?' ואם נגיד 'לא בסדר', יגידו: 'איזה מסכנים'. אז די, חלאס, אין מה לענות".
10 צפייה בגלריה
(מימין לשמאל: גלי צדיקביץ', רון פרוינד, אלה שוורצמן, גומא חמיאס וגוני מגן | צילום: אביגיל עוזי)
מסתכלים עליכם קצת כמסכנים?
גוני: "למה קצת? בעיקר אומרים: 'וואי, איזה גיבורים'. די, די עם הרחמים האלו. לא נלחמנו, הקשבנו להוראות, חלק יותר וחלק פחות. טיילנו בבית, הלכנו לעשות פיפי, וידענו שלאבא יש אקדח", היא צוחקת ומדביקה את כל החבורה. הומור וציניות, מה לעשות, עובדים כאן חזק. "הבית שלה", מסביר רון פרוינד, בן שכבתה, "כולו זכוכיות, וצופה למגורי הדור הצעיר, שם התרחש עיקר הטבח".
גם אתה חושב כמוה, שזה מה שחושבים עליכם? שמרחמים?
"אנחנו ילדים עצובים, אבל לא מסכנים".
"אין מה לרחם עלינו", מתערבת אלה שוורצמן, בת 15. "זה באמת לא עוזר".
גם לחטופים, הנושא הרגיש ביותר בעולם, הם מגיעים עם אותו שריון של צחוק מריר, כואב. השבוע הם חיכו בנשימה עצורה לשובם של חבריהם משבי חמאס, לראות מי מכל האנשים היקרים להם בעזה ישוחרר, מתי ואם בכלל. גומא חמיאס, 17, סיפרה על המתיקות של אביגיל עידן, הפעוטה בת ה־3 שאיבדה את הוריה, סמדר ורועי, שהיה צלם ynet, ונחטפה לעזה. גומא מכירה אותה מעבודתה בגן הילדים. היא גם הייתה המדריכה בצופים של עופרי ברודץ בת העשר, שנחטפה לעזה עם אמה ואחיה.
10 צפייה בגלריה
גאיה שגב מבארי, תלמידת "נופי הבשור". "כל החלומות שלי קשורים ליום שבת" | צילום: אילנה קוריאל
אבל את מיטב הזיכרונות מוציאים מחבורת התיכוניסטים בני משפחת גולדשטיין. הבת הבכורה של המשפחה, ים, חיילת בת 20, והאבא נדב, טריאתלט, נרצחו בטבח. אגם בת ה־17, בת הקבוצה שלהם – קבוצת "מישמיש", נחטפה מביתה עם האחים גל בן ה־11 וטל בן ה־9 ועם אמם חן.
"גל וטל הם ברדקיסטים ברמות", אומרת גומא וחצי חיוך מתגנב לשפתיה, "ולפעמים אני חושבת: אם הילדים האלו עושים למחבלים מה שהם עשו לנו בפעולות בצופים, הם כבר מזמן שולטים בהם. אני לא יודעת איך הם מתנהגים בסיטואציה של שבי, אבל טל וגל הם ילדים שבואי נגיד, בצחוק כמובן, עשו למדריכים שלהם טרור".
גוני: "דיברתי עם נעמה, אחות של נדב שנרצח, ואנחנו צוחקות שחן, אשתו, היא חולת ניקיון ברמה קיצונית ו'כשהחיילים יגיעו אליהם לעזה, הם לא יזהו את המקום כי פתאום הכל יהיה נקי, מצוחצח'. יש לנו הרבה הומור שחור, חייבים".
10 צפייה בגלריה
בית הספר "שער הנגב" שבו למדו נערי כפר עזה. אין מועד חזרה ללימודים | צילום: אביעד בר נס
גומא: "אנשים מבחוץ אולי יגידו 'איך את יכולה לצחוק על דבר כזה', אבל זה קצת מרגיע אותנו, כי אם נשב ונחשוב על הסיטואציה ועל מה הם עוברים, נבכה עד שהם יחזרו. אז אין לנו ברירה אחרת. כשעשו לבנות 'מישמיש' יום כיף עם דנה זרמון בקניון רמת אביב, אמרנו: 'איך אגם לא פה?' היא תמיד הכי יפה, הכי פשניסטה, ודנה היא ההשראה שלה בחיים. היינו עצובים, ואז אמרנו: 'בואו נשפר את מצב הרוח. נעשה לה מארז!' קנינו סטים של בגדים והבאנו למשפחה שלה, שיהיה לה כשהיא תחזור. אין לה ברירה אחרת".
הרגע הכי מפחיד
גוני, רון וגומא הם תלמידי שכבת י"ב משלוש כיתות שונות בבית החינוך "שער הנגב". אלה היא תלמידת כיתה ט'. הם עדיין לא לומדים כי לא מצאו להם מתווה. לפי התכנון, כולם ילמדו יחד בבית ספר ייעודי שייפתח בנווה הדסה ליד שפיים.
לעומתם, תלמידי בית ספר "נופי הבשור" כבר חזרו ללימודים, כלשהם לפחות. בשלוחת ים המלח שבמועצה האזורית תמר התלמידים מרוכזים במתחם הסולריום. את הנופים הירוקים של המועצה האזורית אשכול מחליפים הרים מדבריים וצהובים. ביום שבו אנחנו ביקרנו את בית הספר גשם חזק שוטף את המדבר, והדשא הסינתטי המקיף את הקרווילות שמשמשות כיתות לימוד נראה ירוק ונקי במיוחד. את השולחנות והכיסאות שממלאים את כיתות הלימוד הביאו מ"נופי הבשור". בכל זאת, שיהיה משהו מוכר מהבית.
"אני מרגישה שאנחנו מתחילים מאפס. עם אובדן של 15 שנה של אנשים שתמיד היו חלק מחייך ועכשיו כבר לא", אומרת גאיה שגב (15), תלמידת כיתה י' מקיבוץ בארי. "זו מציאות חדשה וכואבת. מאוד. אבל אין לנו ברירה. הזמן דוחף אותנו להמשיך. אין לנו איך לחזור אחורה, אז מנסים כמה שיותר לחיות עם זה".
"היינו בממ"ד כשהמחבלים שרפו לנו את הבית", משחזרת גאיה. אנחנו משוחחים איתה אחר הצהריים, זמן קצר אחרי שיעור אמנות, אחד השיעורים האהובים עליה. "לאט־לאט העשן נכנס מהדלת והתחלנו להיחנק בממ"ד כשהמחבלים סביבנו. היינו שם שעות, שומעים אותם מנסים להיכנס. הם צעקו לנו 'אופן דה ווינדו' ו'אללה אכבר'. הגענו למצב שאתה מבין שזה או למות מחנק או ממחבלים.
"הייתי שם עם ההורים, אחותי הקטנה ואחי הגדול, בן 17. באיזשהו שלב אחי החליט לקפוץ מהחלון, אמר לנו שיתחבא בשיחים ויחזור בערב. שלוש שעות הוא פשוט התחבא ולא ידענו מה קרה איתו. היינו בטוחים שהוא מת. כעסתי על הסיטואציה, כעסתי על כלום, כעסתי על זה שהוא יצא למרות שהבנתי שהוא באמת נחנק שם. אני נשארתי שם בלי אוויר ובלי אח. הרגשתי שהכל מתפורר עליי.
"החיילים פינו אותנו בשש בערב, בדיוק כשהחשיך. אמרתי לעצמי... איך ממשיכים? אין לי בית. לא ראיתי עתיד באותו רגע. כשהגענו מחוץ לקיבוץ ופתאום יש מלא משטרה וצבא, אתה אמור להרגיש בטוח, אבל אז אתה רואה את האנשים מהקיבוץ, בוכים, מספרים שראו את המשפחה שלהם מתה לידם. ראו גופות, מחבלים, זוועות, ראו אנשים שיקרים להם שלוקחים אותם. את מבינה את הסיטואציה ומבינה שזה גדול. ואז את מתחילה לחפש את חברות שלך. ויש כאלה שאת מוצאת ויש כאלה שלא".
גם לחבורת כפר עזה, למרות שריון הציניות וההומור, סיפורים קשים. רון וגוני היו עם משפחותיהם בממ"ד עשרות שעות עד שחולצו על ידי הצבא. גומא הייתה בקיבוץ אור הנר הסמוך עם חברי משלחת נוער שנחתו מגרמניה יומיים קודם לכן. רק בהמשך גילתה שאביה, ירון, נפצע קשה. לגלי צדיקביץ' בת ה־16, תלמידת כיתה י"א, היה פחות מזל. אביה עומר נרצח כשיצא מביתו. אלה שכלה את סבה וסבתה, אורלי ודוד שוורצמן, שנרצחו בביתם על ידי המחבלים.
"בהתחלה ניסיתי להכחיש. 'אין סיכוי שזה קורה'", משחזר רון, "ואז אני כותב לחברה טובה שלי, גילי, שאבא שלה הוא הרבש"ץ, שינסה לעשות משהו, לכוון כוחות. והיא כתבה לי: 'אין לי איתו קשר כבר כמה שעות'. 22 שעות היינו בממ"ד בלי מזגן, בלי אור, הבאנו פח לצרכים. ואתה בשקט כל הזמן. לא תפסנו את גודל האירוע בזמן אמת".
"אצלנו בחלון של הממ"ד חסר שלב בתריס", מספרת גוני. "אני מסתכלת החוצה ורואה שיש מלא חיילים שבאים מכיוון שכונת הדור הצעיר. זה מה שחשבתי. ואז הם מתקרבים ואני רואה שהם על חצי מדים, או מכנסיים או חולצה, וכשהם מתקרבים אני מזהה סרט ירוק על הראש. בשמונה וחצי בבוקר נפל החשמל. אין טלוויזיה, אין מזגן, אין מטענים לניידים, כל החדר עשן כי הכל מולנו נשרף. מתישהו באמצע הלילה שמענו מגפון: 'תושבי כפר עזה, נא לצאת מהבתים, זה צה"ל'. רק מה, אחרי כל הכרזה כזו בא צרור. שם חשבתי שזה נגמר. אבא כבר דרך את האקדח, אבל הם המשיכו הלאה, והמגפון התרחק. זה היה הרגע הכי מפחיד".
באותו הזמן הייתה אלה בממ"ד עם הוריה ואחיה הקטנים, שתי שורות מבית סבה וסבתה. "בצהריים סבתא שלי כותבת לאבא: 'רועי, תזניק מישהו, יש אצלנו בבית מחבלים'. אבא שלי ניסה להשיג משטרה, רבש"ץ, ואף אחד לא ענה, ובשלב מסוים גם לא הייתה קליטה".
מה קורה בממ"ד, מה אומרים לאחים הקטנים?
"יש פחד מוות, אבל לא מדברים הרבה. מנסים לשמור על שקט, גם כדי שלא ישמעו אותנו, וגם לא יודעים מה להגיד. אותי ואת רון פינו יחד, זה היה משמח לראות אותו, שגם הוא בסדר. ריכזו אותנו באיזה בית והוליכו אותנו ברגל לתחנת הדלק אלונית, תוך כדי עשן ויריות. אני לא הסתכלתי, אבל היו גם גופות. הצעדה הייתה כמו צעדת המוות בשואה. הספקנו לקחת מכנסיים, חולצה, מטענים ונעליים. היו אנשים שיצאו רק עם מטען, בלי הנעליים אפילו. אחרי שעתיים בתחנת הדלק העלו אותנו על משאיות של הצבא, עם גג פתוח, ונסענו לקיבוץ סעד. בנסיעה את כל הזמן עם הראש למטה, מקווה שלא יירו בך. עם סבא וסבתא כבר הבנתי שמשהו לא בסדר כי הם לא היו איתנו במשאית, וגם מהתגובה של אבא שלי, הבנתי שהם נחטפו או מתים".
נרצחים
"תמיד חשבתי שכפר עזה זה המקום המוגן בעולם עם גדר והמון מצלמות", מוסיפה גלי. "הקשר עם אבא נפסק ב־7.10 בשעה 07:10. רק אחר כך הסתכלנו במצלמות של הבית. ראינו שנכנסו מחבלים לתוך הבית, סרקו והלכו והשאירו את הדלת פתוחה. ואז רואים את אבא סוגר את הדלת, מתלבש ומתארגן. כשיש סבב טילים, הוא תמיד הולך לחמ"ל של המועצה. עד עכשיו יש לי הרגשה שהוא במועצה וכשהכל ייגמר הוא יחזור. רואים אותו סוגר את דלת הבית ורץ. זה היה בשבע ורבע. אף אחד לא יודע מה קרה, איך הוא מת ואם סבל. אחותי, שחזרה לקיבוץ, ראתה את המכונית שלו עם מלא כדורים, חלונות מנופצים ודם על הכיסא".
"למה ניצלתי?" תוהה גוני, "שאלת השאלות. לילד מהכיתה שלי שגר מולי נכנסו, ולגילי, שאבא שלה היה הרבש"ץ ונרצח, לא נכנסו. ולמי שגר במעלה השכונה, ראש המועצה אופיר ליבשטיין, כן נכנסו". "לסבא וסבתא שלי", אומרת אלה, "שגרים שורה לפנינו נכנסו, ואלינו לא נכנסו. הכל היה אקראי". "אין תשובה", אומרת גלי. "מחבלים דפקו בדלת של סבתא שלי, אמרו שהם צה"ל, והיא לא פתחה להם. ואז קסאם פגע בבית והפיל ארון על הדלת של הממ"ד. זה מה שהציל אותה".
חטופים
שואה וצ'ופרים
ילדי קבוצת "מישמיש" עדיין דעתניים, אופטימיים, מתכוונים לגשת לבגרויות, ללכת לשנת שירות כמתוכנן ולהתגייס לצבא ואפילו לקרבי. וכן, כולם – בניגוד לחלק מהוריהם, רוצים לחזור לכפר עזה, ואם אפשר אתמול.
ניסיון לקבוע ראיון במקום מושבו הנוכחי של קיבוץ כפר עזה - שפיים, נתקל בקשיים לא צפויים. בבוקר הם בגלישת גלים בשדות ים ליד קיסריה, בימים אחרים המפגש מתנגש בסדנת תכשיטים או סדנת בישול עם השף עומר מילר. אמנים מהשורה הראשונה עומדים כל ערב בתור להופיע מולם: יסמין מועלם, אביתר בנאי, חנן בן ארי ("שהגיע פעמיים") ונתן גושן. כבר פעמיים שהם טסו לחו"ל במימונו של תורם נדיב. הדיסוננס הזה בין הצ'ופרים לבין האסון הוא בלתי נתפס, כמעט הזוי. 62 מתוך 765 תושבי קיבוץ כפר עזה נרצחו באכזריות בלתי נתפסת באותה שבת נוראית, 18 מבני המשק נחטפו. מדי יום מתגלים עוד שמות ונסיבות מוות מחרידות, וגם עוד סיפורי גבורה.
גומא: "זה לגמרי גורם לנו להסתכל אחרת על ילדים או צעירים כמעט בגיל שלנו. נטע אפשטיין, שהוא רק כמה שנים מעלינו וקפץ על רימון כדי להציל את החברה שלו – זה משהו שבחיים לא היית חושבת עליו. מישהי שאנחנו מכירים וחבר שלה ברחו בזמן שיורים עליהם, ותוך כדי היא הורידה את המכנסיים ועשתה לו חוסם עורקים. זה דברים שאני מסתכלת על הבן אדם ובחיים לא חושבת שדבר כזה יקרה. או תומר ערבה מנחל עוז, חבר שלנו מגיל אפס. המחבלים הפעילו אותו בנוהל שכן ולמרות זאת הוא הציל אנשים. דפק בדלת ממש בקושי, עשה כאילו הוא מנסה לפתוח ולא מצליח, אמר שאחותו בחו"ל. תומר הציל משפחות שלמות. בחיים לא ראינו אותו בסיטואציות דומות, הוא היה שטותניק".
האבל הקולקטיבי מקל עליכם?
אלה: "בהתחלה לא ממש מעכלים מה שקורה, שכל כך הרבה נרצחו. בוכים הרבה".
גלי: "לא, קיבוץ כפר עזה עבר שואה. אין משהו אחר להגיד. כל הפחדים שסיפרו על השואה, פשוט קרו לנו. סבתא רבתא שלי הייתה בתוך תא גזים ונשמה דרך חור. נכנסים לבתים ורוצחים? זו לא הייתה אופציה. פעם מחבל הגיע לגדר, ירו בו. אחד. אז 200?"
הטבח שינה את התפיסה שלכם לגבי הפלסטינים? הסיכוי לשלום?
גוני: "ראש המועצה שלנו היה אחד האנשים הכי שוחרי שלום שיש. והוא עבד על מיזם ענק להרחיב את התעשייה בעוטף עזה, בשביל העזתים. ואז התברר שהם אלו שרצחו אותו. היו לנו הרבה עובדים עזתים, בדיעבד אנחנו חושבים שהם נתנו את המידע והמודיעין. ועדיין, אנחנו לא מכלילים ולא אומרים לא יהיה שלום ושלא תהיה עזה. אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה בין חמאס לעם הפלסטיני. שזה מה שהעולם לא מבין. ובגלל זה אנחנו תמיד מפסידים הסברתית".
הקיבוץ ייבנה, ויותר טוב
לא כך הייתה אמורה להיראות השנה של קבוצת "מישמיש". "יש אצלנו דבר שנקרא פרויקט חו"ל", מסבירה גוני. "כל עבודה שיש בקיבוץ - חגים, אירועים, מביאים לשכבת י"ב, אנחנו עובדים ומשלמים לנו על זה בסוף השנה בטיול לחו"ל". העפיפוניאדה, שהייתה אמורה להתקיים באותה שבת, הייתה האירוע הראשון בסדרה. "זו הייתה אמורה להיות השנה הכי טובה בחיים שלנו", אומר רון. "היו לי מלא תכנונים, טיסות לחו"ל ודברים כאלו. בסוף קיבלתי טיסות, אבל בנסיבות אחרות".
אולי הם לא מדגם מייצג, אבל גומא, רון, גוני, גלי ואלה בהחלט רוצים להשלים את הבגרויות. הי"בניקים שבהם כבר התחילו למלא טפסים לטובת שנת השירות שבאופק. "אני עובדת על זה כבר 11 שנה", אומרת גומא, "אז עכשיו לוותר?" מצד שני, מודה גלי, "אני לא יודעת איך אני אשב בכיתה ואלמד, כי אין לי ראש. זה חשוב, אבל רק כשיחזירו את החטופים אוכל להמשיך".
"דווקא עכשיו אני מעריכה יותר את החיים", אומרת גוני. "אני אסיים בגרויות, אעשה שנת שירות, אתגייס, אטייל, אחווה. אירוע כזה נותן יותר דרייב לחיים. הכיוון שלי הוא תקשורת. טלוויזיה, מדיה. כבר עברתי את השלב הראשון במיונים של גלי צה"ל".
גומא: "כל החברים בגיל שלנו, כל מי שהיה שם, החליט ללכת לקרבי, גם מי שלא רצה קודם. כולם החליטו להחזיר 'להם' על מה שקרה לחברים, להורים, למשפחה. אף אחד לא אומר 'אני מפחד', אלא אומרים: 'אני רוצה שירות משמעותי, לעשות כל מה שאני יכול, כדי שדבר כזה אפילו לא יתקרב להתממשות'".
אתם מטופלים פסיכולוגית, מקבלים עזרה נפשית?
גלי: "אני לא חושבת שיש מטפל שיכול באמת להבין דבר כזה. לשפוך את הלב זה עוזר, אבל אף פסיכולוג לא יכול להכיל דבר כזה. הפסיכולוגים ששמעו אותי פה, התחילו לבכות איתי".
גוני: "בתחילת התקופה הגיעו אלינו עו"סים קבועים. באיזשהו שלב הם ביקשו שיחליפו אותם. לא יכלו יותר להכיל את הסיפורים".
גומא: "עזבי אותנו, הסיפורים שלנו עוד קלים. יש זוג מבוגר, לילי ורם איתמרי. גדלתי אצלם בבית. הם היו כמו הוריי והם נשרפו לגמרי. לא גילו אפילו את הגופות, הביאו ארכיאולוגים".
גוני: "ניצן ליבשטיין, הבן של אופיר, גר בחדרי צעירים 15 מטרים מהבית שלי. הוא היה כמו אחי הגדול, והתקשר אליי כשהוא ירוי, ולא היה לי מה לעשות עם זה. כל מה שרציתי זה לרוץ אליו, 15 מטרים".
יש לכם חלומות שבהם אתם מצליחים לשנות דברים?
גומא: "עד לא מזמן, לפני שהודיעו שתומר ערבה נרצח וחשבו שהוא חטוף, חלמתי שמשחררים את החטופים ואני מזהה את תומר, דופקת ריצה לבית של החבר הכי טוב שלו, וצורחת: 'תומר משוחרר!'"
"בהתחלה לא חלמתי בכלל", אומרת גאיה מתיכון "נופי הבשור". "אבל אז החלומות הגיעו וזה תמיד קשור ליום שבת. או שאני חוזרת ליום שבת או שמחבלים באים אלינו שוב. זה רודף אותי".
חברתה הטובה ביותר של גאיה, תהל בירה בת ה־15 מבארי, נרצחה עם בני משפחתה. "כשפינו אותנו הייתי בטוחה שהיא תבוא", סיפרה גאיה. "חיכיתי לה. כל פעם באו עוד אנשים, אתה עומד שם מחכה. והיא לא באה. בהתחלה לא ידעו איפה היא. חשבתי שפשוט לא חילצו אותה. היו כאלה שחילצו יום אחרי. הודיעו לנו רשמית שהיא נרצחה בוודאות רק שלושה שבועות אחרי השבת. לקח זמן למצוא את הגופה ולזהות. כל השלושה שבועות האלה היו עינוי. חשבתי שהם נחטפו ויחזירו אותם. ואז מודיעים על הדבר שהכי פחות רצית לשמוע".
אפשר בכלל לחזור ללמוד אחרי דבר כזה?
"לא. בייחוד לא בלעדיה. לחזור לשגרה... זו לא באמת שגרה. שגרה חדשה בלעדיהם לא נראה הגיוני. בית ספר זה לשבת ליד תהל בהסעות, אני והיא. כל טיול וכל נסיעה היינו יושבות אחת ליד השנייה. אפילו בכיתה. בשיחות האחרונות היא כתבה 'אני אוהבת אתכם, ביי, הם מנסים לפרוץ לי את הממ"ד'. גם אתה מבקש עזרה ונפרד באיזשהו שלב. כי אתה לא יודע מה יקרה. היינו חמש חברות. עכשיו נשארנו רק ארבע. השנה הזו לגמרי נקטעה. פשוט נעצרה לגמרי. כל החיים שלנו נעצרו תוך יום. זה לא יחזור להיות כמו שהיה בשום אופן, גם אם נחזור לקיבוץ. זה לא יהיה אותו דבר".
מה הכי מציק לכם?
גלי: "כששואלים: 'מה אתם צריכים, רק תגידו'. אז אני רוצה לחזור לבית שלי, אני רוצה שיחזירו את החטופים, אני רוצה את החיים שלי. אתם יכולים? לא. אז תהיו בשקט. אני מתגעגעת לאבא, שאומר כשאני פותחת את הדלת: 'הו, מי מגיע?' לקום בבוקר בשבת, להתעורר מהריח המטורף של השקשוקה שאבא מכין. השיחה האחרונה בינינו הייתה בערב החג. הוא הוריד אותי באשקלון ונתתי לו חיבוק ודיברנו על סבא שנפטר חודש לפניו, ואמרתי: 'אם אתה מת עכשיו, אנחנו מקבלים את הביטוח חיים?' ואז חשבתי איזה מזל שהוא פה. כל דבר שקורה לי בחיים, עובר דרכו".
אתם מרגישים שאנשים שאיבדו את הילדים שלהם מסתכלים עליכם אחרת?
גומא: "יש אנשים שמחבקים אותנו ואני מרגישה שזה במקום הילדים שלהם שנרצחו. אין קנאה שאנחנו נשארנו בחיים והילדים שלהם לא".
גוני: "אולי זה קיים, אבל לא בקול רם. אנשים בהלם. כן שואלים למה זה קרה להם, אבל לא בהשוואה אלינו".
איפה אתם עוד חמש שנים?
גלי: "להיות כמו אבא. לנצל את החיים, לנסוע לחו"ל, לגלוש במקומות ולחזור לגור בקיבוץ".
גוני: "בקיבוץ שייבנה מחדש ויהיה יותר טוב, ונזכור את הנרצחים והחברים".
אלה: "כי אם לא נחזור, זה כאילו אנחנו נותנים להם מתנה".
רון: "חייל קרבי, יחידה מובחרת, להילחם על המדינה, ועוד עשור בקיבוץ".
גומא: "אני רציתי להיות תצפיתנית, ובעקבות הסיפור הזה דברים השתנו. אני רוצה להיות סמב"צית. יש עכשיו צמידים שכולנו שמנו ואמרנו שנוריד כשהחטופים יחזרו. אז אני חושבת על גל הסרטים בטיקטוק שנעשה ואיזה רגע שמח זה יהיה". ¿
