"בעולם שלפני 7 באוקטובר אני מחנך ומרכז שכבה י"ב של תיכון "נופי הבשור", בית הספר עם מספר הנפגעים הכי גדול", מספר אייל דבורי (47), מנהל שלוחת בית הספר בים המלח ותושב קיבוץ בארי. "איבדנו 12 תלמידים ויש עוד 12 חטופים. בשכבה שלי איבדתי תלמידה אחת, מור מאיר בת ה־17 מנירים, ויש לי מחנכת חטופה, ליאת אצילי מקיבוץ ניר עוז".
את צוות המורים גייס דבורי מאנשי התיכון. "ברגע שהתחלנו לעבוד על הפרויקט הזה, בדקתי מי מבין מורי "נופי הבשור" נמצא במלונות ומי מסוגל לעבוד. יש מורים שאיבדו בני זוג, יש מורים שאיבדו הורים. חלק אמרו ישר שכן, לחלק לקח קצת זמן. היום כל המורים של "נופי הבשור" במלונות פה עובדים בבית הספר, הם בערך שליש מהמורים של בית הספר. יש עוד מורים שלא נמצאים פה שבאים ליום־יומיים בשבוע. סתמתי את החורים שנשארו עם מתנדבים.
"כל יום אני מקבל עשרות טלפונים של אנשים שרוצים להתנדב. אבל חשוב לי לקחת קודם כל מורים מהקהילה. אלה פרצופים מוכרים עבור הילדים. וזה גם בשבילם. ובשבילי. ברגע שהתלמידים יודעים שמי שמלמד אותם עבר את מה שעברו יותר קל להם. שמעתי אמירות של תלמידים שהפריעו בשיעור, והמורה ניסתה לעשות סדר והם אמרו לה, 'את לא היית בממ"ד 24 שעות. את לא מבינה אותנו'".
גם דבורי לא היה שם, כך שנראה שההערה של התלמיד, אפילו שלא נאמרה בפניו, נוגעת בעצב חשוף. הוא היה עם המשפחה בקפריסין. "כשבאתי למלון עם מפוני בארי חשתי בתחילה זרות ואי־נוחות. לא חוויתי את מה שחוו. אבל קיבלתי המון אהבה", סיפר. "אנשים שמחו בשבילי שלא חוויתי את זה. הבית שלי, בית ישן במרכז הקיבוץ, היה בין הראשונים שנפגעו ונשרפו עד היסוד. לפני כמה ימים הלכתי לראות את הבית לראשונה. לא היינו שורדים אם היינו שם. באיזשהו מקום – ואני אגיד משהו דבילי – זה הרגיע לי את תחושת האשמה. עדיף להיות חי".
איך בכלל מתחילים לקיים שגרת לימודים אחרי אירוע כזה?
"יש פה אתגר מטורף. בית הספר הזה – מעבר לכך שהוקם תוך שבוע וחצי בערך, גם המבנה וגיוס הצוות ובניית המערכת – מתמודד עם ילדים שחוו טראומה מאוד קשה. יש פה ילדי בארי, כיסופים, חולית, מגן ויבול, שהיו נעולים שעות בממ"דים. אנחנו מתמודדים פה עם אירוע עם מורכבויות שלא מופיעות בספר ההדרכה. איך מתעסקים עם משמעת והוראה, איך מתמודדים עם הילדים שלא מבינים איך אנחנו מדברים איתם על לימודים אחרי שעברו מה שעברו?".
דבורי מתכוון להתייחס לאסון, למחדל ולהשלכותיהם גם במהלך הלימודים. "אני גם מורה לאזרחות ומלמד את התלמידים שלי לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובן מאליו, להתווכח. להקשיב ולנסות להיכנס לנעליים של הצד השני בכל קונפליקט. התעסקתי המון בסיפור של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, איך זה יכול להתחבר?", הוא אומר.
"האירועים שקרו שינו הרבה בתפיסה שלי כבן אדם ובאמונה שלי בתהליך השלום עם שכנינו. לא חשבתי במונחים של דו־קיום ושלום בטוח, אבל האמנתי שכן אפשר לייצר בעזה מציאות שנוכל לחיות אחד ליד השני באיזשהו סוג של שלום קר. מה שקרה בבית שלי ניפץ לי את האשליה הזו. האירוע הזה חשף לי את עומק השנאה שיש לאזרחי עזה כלפינו. חשבתי שיש שם שיקולים רציונליים, אבל השנאה שלהם כלפינו היא כזאת שהם מוכנים להקריב הכל בשביל לפגוע בנו. ומי שמוכן להקריב כל כך הרבה בשביל לפגוע בי, הוא מישהו שאין סיכוי לחיות לצידו.
"אני לא יודע איך תיגמר המלחמה הזאת, אבל צריכה להיות שם הכרעה צבאית ומדינית. אני לא יודע איך. משהו אחר צריך לקרות שם כדי שנוכל לחזור הביתה. ואנחנו רוצים לחזור הביתה. עובדים בלחזור הביתה. אנחנו ויישובים אחרים עסוקים באיך משקמים את היישוב כמה שיותר מהר".
אז איך בכלל מתנהל השיח מול התלמידים?
"יש תלמיד שאבא שלו היה בכיתת כוננות ונפל בקרב עם מחבלים, ותלמידה שאבא שלה והחבר שלה חטופים בעזה – אלה התלמידים שלנו. תלמיד שהיה נעול בממ"ד עם המשפחה שלו והוא קפץ מהחלון, התחבא בשיחים שלוש שעות. אלה התלמידים שלי. ואנחנו מדברים על זה. אנחנו לא שמים את זה בצד. ברור לנו שאי־אפשר. אלה החיים שלנו עכשיו. אז בואו נדבר על זה במסגרת הלימודים.
"החבר'ה שלי ב־י"ב הולכים לכתוב עבודת חקר על מה שקרה. עבודת חקר שתבחן את כישלון הקונספציה הצה"לית, עבודה שתבחן למה לצבא לקח כל כך הרבה זמן להגיע ליישובים, עבודה שתבחן מה חושבים אנשי העוטף לגבי חזרה לעוטף. יש הרבה דברים שהתלמידים יכולים לעשות.
"יש הרבה תלמידים ששואלים 'למה? איך אפשר ללמוד אחרי מה שעברנו? איך אפשר להיכנס ולשבת מול מורה, לוח, כיסאות, מערכת, איך אנחנו מצפים מהם בכלל לחזור ללמוד?' זו שאלה שחוזרת הרבה. אבל הם באים הנה.
"אנחנו אומרים להם שזה חלק מהשיקום שלנו כבני אדם. זה לחזור לאיזושהי שגרה, לנהל את החיים שלנו מחדש, לשלוט בחיים שלנו ולייצר משמעות. ובית ספר זה דרך לייצר משמעות. אתה בא לפה למען מטרה מסוימת. לא הגעתי לכולם. יש הרבה בני נוער שלא מגיעים לבית הספר. אני נותן להם זמן. אבל ילד בכיתה י"ב שלא רוצה ללכת לבית ספר כבר אי־אפשר לבעוט לו בטוסיק ולהכניס אותו להסעה".
"שמעתי אמירות של תלמידים שהפריעו בשיעור, וכשהמורה ניסתה לעשות סדר הם אמרו לה, 'את לא היית בממ"ד 24 שעות. את לא מבינה אותנו'"
