הפסקת האש הייתה אמורה להתחיל הבוקר, אבל סינוואר שוב היתל בנו ואפילו את רשימת השמות לא העביר.
הצמרת המדינית, שכינסה אתמול מסיבת עיתונאים עוד לפני שהעסקה יוצאת לדרך, הייתה חייבת להיות זהירה יותר, אבל נתניהו, גלנט וגנץ היו לחוצים לנסות לשכנע את הציבור שהמלחמה תימשך גם אחרי הפסקת האש. במתכונת הנוכחית, לא בטוח שזה יקרה.
למרות ההצהרות הלוחמניות שיוצאות מצמרת המדינה - מראש הממשלה ושר הביטחון ועד צה"ל - רצוי להנמיך ציפיות קודם כל לגבי אורכה: בחדרים הסגורים לא מדברים על ארבעה ימים אלא על עשרה לפחות, עד למיצוי כל הפעימה הראשונה של שחרור החטופים והחטופות. יש המשוכנעים שישראל תקבל לידיה יותר מ־50, אבל כבר כמעט 50 יום שאנחנו מתמודדים עם תוצאות החולשה בתחום ההערכות המדויקות.
וחשוב עוד יותר, מה בעצם מתוכנן בהמשך הלחימה, במידה ותתחדש. נתניהו וגלנט התחייבו בפני חברי וחברות הממשלה שההתקפה תתניע, יושלם כיבוש צפון הרצועה והחלק המזרחי (שכונות זייתון וג'באליה), וכמו כן יהיה מהלך בחאן יונס, שם נמצא מרכז הכובד של חמאס. "תמונת הניצחון חייבת לכלול את פירוק חמאס", אמר גלנט, "אני מחויב לכך וגם מערכת הביטחון. אני אומר כאן: אני וצבא הגנה לישראל מחויבים להמשיך את המלחמה עד לחיסול חמאס".
אלא שגם בצמרת המדינית לא כולם משוכנעים שזה יקרה, ועם כל הכבוד לניפוח החזה, עדיף אולי לתאם ציפיות מול הציבור נוכח היעד השאפתני, אולי שאפתני מדי. קצין ששותף לניהול המערכה בדרום אמר שבמקרה הזה הוא סומך ואף בונה על השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שלא יאפשרו לממשלה למסמס את הפעולה הזאת עד כדי איום בהפלתה.
בכלליות, מומלץ להפריד בין המסרים שיוצאים מצמרת צה"ל, ובראשה הרמטכ"ל, וכן מאנשי המערכת שאחראים למחדל הנורא, לעומת הדרג הלוחם בעזה. הפערים ביניהם ניכרים באופי ובתפיסה: הדרג הלוחם לא שבוי בתפיסות מקובעות, לא אוהב להתפלסף ובעיקר רוצה לנצח. שם לא תשמעו תמיכה מובהקת בהפסקת האש - וזה בלשון המעטה. הקצינים הנהדרים הללו, שנלחמים כבר שמונה שבועות ומגיעים להישגים למרות כל מיני אזהרות שעפו ברוח, משוכנעים שזאת טעות לעצור אותם בשיא המהלך ההתקפי, רגע לפני השלמת הכיבוש של החלק הצפוני של הרצועה. הם בהחלט מבינים את האילוץ, וזה מה שהם משדרים לפקודים שלהם: אומנם היה עדיף להשלים את המשימה בצפון הרצועה ורק אז לעצור, אבל אל דאגה, מרד לא יהיה פה. כמו כן, גם אם לא מדובר במדגם סטטיסטי מדויק, המסרים הללו מגיעים מעומק השטח וממש לא מקצין אחד.
אולם מה שלא מתבטל הוא החשש מפני נפילת מתח מבצעי. קצין בכיר אומר שהוא לא יאפשר חופשות בבית, כי הסיכוי שכולם ישובו לעמדות נמוך יותר. לדבריו, הפסקה ארוכה מדי עלולה להתבטא גם בחיילים שייצאו מעזה ויעדיפו לא לחזור. חלקם יתחברו לסלולרי ויקבלו תמונת מצב מורכבת.
שלשום, בביקור פצועים במחלקת השיקום בתל השומר, שאלתי שני לוחמים שהגיעו לבקר אח לנשק מתי הם חוזרים, והשניים ענו שזה כבר יותר מדי עבורם ואף הודיעו למ"פ על כך. אין כאן, חס וחלילה, שום כוונה לשפוט את מי שכבר הלכו להילחם על הבית והיו נכונים להקריב את חייהם. זהו רק תיאור למציאות המורכבת של הפסקת אש, שמשווקת לציבור כאילו שצה"ל הוא מכונית יוקרה שעצרה להתרעננות ומיד מסוגלת להאיץ מאפס למאה. זה לא עובד ככה.
למעשה, בכך שהקצין ימנע חופשה מחייליו הוא לא פותר את הבעיה: על הלוחמים להישמר מכל משמר מפני מחבלי חמאס שיכולים להפעיל אש, לטמון מלכודות ועוד. ואז הנהגת הארגון תטען, כמו רחמים מהמערכון המפורסם, שהיא לא ידעה: באזור שבו צה"ל שולט יש לא מעט מחבלים שלא בדיוק נמצאים בקשר רציף עם המפקדות, ונמצאים לכל הפחות במרחב הכחשה שהם בכלל לא יודעים על הפסקת האש. מכאן עלולה להיפתח הרעה.
מנגד, גורמים שונים שמכירים היטב את צמרת צה"ל ואת האחריות למחדל, זאת שמנעה בעצם שיקול דעת נקי בנוגע לעסקה, טוענים כי אפקט האשמה הוא גם הפוך: דווקא משום שהאחראים יודעים שהם הולכים הביתה לאחר סיום המלחמה, הם אלה שרוצים יותר מכל אחד אחר לסיים בניצחון מוחץ על חמאס. לכן הם אלה שיעמדו על הרגליים האחוריות מול הדרג המדיני, אם יבקש לעצור משיקולים שונים. בהיבט הזה, הלחץ על נתניהו יגבר בימים הקרובים משום שחמאס מתכנן להכניס לעזה את התקשורת הבינלאומית, שתפגוש שם את ההרס העצום ברצועה. על מסכי הטלוויזיה בבית הלבן יככבו תמונות קשות ביותר, שיגרמו לבייס של הנשיא ביידן לדחוק אותו להרים טלפון קצר לנתניהו ולהודיע לו שתם הטקס.
בינתיים המדינה מתכוננת לקבל בחיבוק ובדמעות את החטופות והחטופים משבי חמאס. לא באמת היה ספק שהעסקה תאושר, בטח נוכח התמיכה האבסולוטית של ראשי הדרג המקצועי, לרבות השב"כ והמוסד. ובכל זאת, בעקבות הטור שפורסם כאן אתמול, שבו הובעה התנגדות נחרצת לעסקה, קיבלתי הודעה ממשה מורנו, אביו של רס"ר (במיל') איתי מורנו, לוחם מגלן שנפל בקרב על זיקים. משה הוא גם אחיו של גיבור ישראל סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. "הלב שלי נשרף", כתב משה (הדברים מובאים כמובן באישורו), "אני לא אעמוד בזה אם אדע שבני נפל לשווא, ובעוד כמה ימים נגלה ששוב עבדו עלינו בשביל להתארגן, להתחמש ולהרוג עוד חיילים. כמה אפשר לשאת את המעמסה הזאת של השכול, ובסוף בשביל מה?".
ביום כזה, שבו שמחה וכאב משמשים בערבוביה, ראוי לשמוע גם את הקול הזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.11.23
