בחדרו של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, בפיקוד בבאר־שבע, מול עיני האלוף, תלוי פוסטר גדול עם תמונות כל בכירי חמאס, אלה שחיים ברצועת עזה ואלה שהתנחלו במדינות מקלט. יש שם בין 50 ל־100 תמונות פספורט, חלק מהן מעשה ידיו של צלם הכלא בישראל. הם מסודרים בקבוצות, על פי שיוכם ותואריהם, כמו בתמונת מחזור בבית ספר. בראש המטה הכללי מתנוססת תמונתו של מוחמד דף; בראש הלשכה הפוליטית תמונתו של יחיא סינוואר לצד חאלד משעל ואיסמעיל הנייה. כאשר מתקבלת ידיעה מוסמכת על חיסולו של אחד המצולמים, חייל בלשכה עושה עליה איקס במרקר אדום. רשימת האיקסים.
הפוסטר תלוי גם בחדרים אחרים בפיקוד. רוב האנשים בתמונות עדיין חיים, בעיקר הבכירים. אם התיאור הזה מזכיר לקורא כרזה במשרדו של שריף במערבון ישן, לא זאת הכוונה. בעזה ניטשת מלחמה, לא מסע ציד. חיסולם של המועמדים לאיקס הוא תנאי רצוי אבל לא תנאי מספיק.
עד יום שני השבוע הוריד צה"ל על רצועת עזה כ־27 אלף חימושים, חלקם יקרים מאוד. קצב ההפצצות מחייב את האמריקאים להפעיל לארץ רכבת אווירית. אין לי דרך להשוות את הנתון הזה למלחמות אחרות, אבל המספר לבדו ממחיש משהו מהיקף האש. מדובר בצפון עזה, לא במרחבי אוקראינה.
בשלב השני של הפעולה הקרקעית אמורים היו כוחות צה"ל לפשוט על מובלעת חמאס המכווצת, במרכז הרצועה ובדרומה. זה לא קרה. אחד הגורמים המעכבים היה הידיעות על עסקת החטופים. אין טעם לפתוח במהלך התקפי בדרום כשהפסקת אש עלולה לקטוע אותו באמצע.
3 צפייה בגלריה
ההשתלטות עצרה לימים אחדים את המו"מ על שחרור החטופים: בי"ח שיפא, עזה, השבוע | צילום: REUTERS/Ronen Zvulun
הכוחות התרכזו בכיתור ובטיהור שטחים בצפון הרצועה, בג'באליה, בסג'עיה, בזייתון ובמתחם בית החולים שיפא. פעולות טיהור אחרונות נעשו בבית־לאהיא ובבית־חאנון. יותר משתי אוגדות פועלות בשטח הצר הזה; צפוף; קשה להתמצא; החשש מירי של כוחותינו על כוחותינו גדול. העבודה איטית. מנהרות פוצצו מהאוויר או מהקרקע.
הלוחמים בוססו במי הביוב שעלו למעלה, עם הגשם. זה ניכר בשכבת הבוץ שכיסתה את הנעליים האדומות של המפקדים. העניין שלהם התרכז בקומה מינוס 2 של בית החולים, שהייתה מפקדה ונקודת מסתור לבכירים. לא ה־מפקדה – מפקדה. לאחר ההשתלטות ריכז צה"ל את החולים בשני מבנים – הבניין הקטארי והמיון. לדברי האו"ם, נותרו בבית החולים 259 מאושפזים במצב קשה: השאר התפנו. ציוד רפואי משלים הובא מבית החולים שיבא. משיבא לשיפא, אמרו בצבא. נדמה לי שהחולים היו מעדיפים מסלול הפוך.
ההשתלטות על בית החולים עצרה לימים אחדים את המשא ומתן על שחרור החטופים. האם המחיר היה שווה? המפקדים בשטח משוכנעים שכן.
המלחמה הגיעה השבוע לנקודת השיא שלה: נישאת על גבי קונצנזוס לאומי, משוחררת ממגבלות שהוטלו על צה"ל בעבר, משופעת בתחמושת ובכוח אדם, מתמודדת עם אויב שאיבד את השליטה שלו בשטח. אם וכאשר תתחיל הפסקת האש, יצוצו השאלות: לאן זה הולך, עד מתי, מה אנחנו עושים פה. המילה "דשדוש", אימת הדרג הפוליטי, אימת הצבא, תחזור לשיח.
ביום רביעי בערב הכינו ערוצי הטלוויזיה את הישראלים לטקס השיבה: עוד 15 שעות, עוד 14 שעות, עוד 13. טרגדיה לאומית כמשחק טלוויזיה. המקור המדיני הבכיר ממשרד ראש הממשלה ידע שחמאס מעורר קשיים. אף על פי כן, תידרך שהכל בשליטה, רשימת השמות ניתנה, העסקה יצאה לדרך. שרי המלחמה התייצבו מול המצלמות, לברך על המוגמר. חדי העין בינינו שמו לב לכך שנתניהו וגנץ פשטו את חולצותיהם השחורות: הראשון חזר לז'קט; השני חזר לתכלת. גלנט המשיך בשחור, מחווה שנועדה להעביר מסר, מוקדם מדי לחגוג, אני במלחמה. נתניהו התפאר בהישג: איך לחצנו את חמאס ואיך התכופף. חמאס מורתע – שוב מורתע.
אבל חמאס בשלו, והפוליטיקאים שלנו מרימים לו להנחתה. סמוך לחצות שלח נתניהו את הנגבי להודיע שמימוש העסקה נדחה ליום שישי.
הפצע וההחלמה
נקבל אותם בדממה, בהרכנת ראש, באלם. שבעת השבועות שעברו עליהם בשבי הם פצע שדורש החלמה. "פיזית אני כאן", אמרה לי חטופה ששוחררה בעבר. "נפשית אני עדיין שם". חלק גדול מהם איבדו ב־7 באוקטובר הורים, אחים, ילדים, בית. הם השאירו מאחוריהם חטופים אחרים. את המצלמות מוטב להשבית. את המיקרופונים מוטב להשאיר מאחור. לא רק היום, כשיהיו מוקפים בחומות מגן, אלא גם בהמשך, כשייחשפו לציבור. לא יזיק לזכור שרוב החטופים עדיין בעזה. לא יזיק לזכור גם שמדובר בבני ובבנות אדם, לא במכונת תעמולה של השלטון.
גם את הפוליטיקאים מוטב להרחיק. אני לא מצפה ששרים ואלופים יתייצבו אצל המשוחררים, יכרעו ברך ויבקשו סליחה. המלך חוסיין ידע לנהוג כך; אצלנו זה לא מקובל. בוודאי לא בדור הפוליטיקאים הנוכחי.
החברה הערבית בישראל צופה במחזה בתערובת רגשות. אסירות ואסירים ישוחררו. יש להם בני משפחה ומכרים. גם מהם מותר לצפות לאיפוק. כל חגיגה ביישוב ערבי תוסיף עוד שריטה למערכת היחסים בין יהודים לערבים. שמחת השחרור של האסירים טבולה בדם שנשפך.
ההחלטה לקבל את העסקה לימדה על סדר עדיפויות נכון. צריך לקוות ששני הצדדים יעמדו בה, עד לחטוף האחרון. אבל היא לא מטשטשת לרגע את ההבחנה מי כאן הרוצח ומי הקורבן, מי הרע ומי הטוב. ב־7 באוקטובר התרחש מחדל נורא. זה חלק מהמחיר.
להכניע בלי קרב
"אל תסמוך על כך שהאויב לא יבוא; סמוך על המוכנות שלך לקדם את פניו; לא על הסיכוי שלא יתקוף אותך, אלא על חוזק העמדה שלך... שיא החוכמה איננו לנצח מאה פעם במאה קרבות; שיא החוכמה הוא להכניע את האויב בלי קרב".
את הדברים האלה כתב, כנראה במאה השישית לפני הספירה, הפילוסוף הסיני סון דזה, מחבר הספר האיקוני "אמנות המלחמה". אילו הוא היה חבר בקבינט המלחמה שלנו, הייתי מרגיש קצת יותר בטוח.
מאחורי מצג האחדות בהופעות המשותפות של נתניהו, גלנט וגנץ מסתתרים ויכוחים מרים. הוויכוח הראשון פרץ מיד לאחר 7 באוקטובר. הנושא היה מה שמקורות זרים תיארו כפעולה יזומה, דרמטית, נגד חיזבאללה. גלנט דחף לפעולה, בתמיכת ראשי מערכת הביטחון. שני בכירים הזהירו מפני הסכנות. הם היו בודדים. האמריקאים תרמו את שלהם. לאחר ארבעה ימים הצטרפו איזנקוט וגנץ לקבינט. התנגדותם קברה את התוכנית.
הסיבוב השני היה עסקת החטופים. תיאור הדיונים על העסקה כשיח ענייני בין גוונים שונים של קונצנזוס עונה לציפיות של הציבור: כולם רוצים יחד; כולם רוצים לנצח. עובדתית, התיאור רחוק מהמציאות. חטופים קודם, מלחמה אחר כך, אמר הצד האחד; מלחמה קודם, חטופים אחר כך, אמר הצד השני. הנוסח שהתקבל בסוף ביקש לרצות את שני הצדדים: אור ירוק לעסקת החטופים, אבל הקרדיט על העסקה יינתן למלחמה. כך יכלו השרים סמוטריץ' וסטרוק, שני מתנגדים קולניים לעסקה, ליישר קו ולהצביע בעדה.
אמת יש, פתרון אין
הסיבוב השלישי נפתח בימים האחרונים ממש. הוא מחזיר אותנו לצפון.
חיזבאללה מעוניין להצטרף להפסקת האש. הוא עשה את המעט שרצה לעשות למען חמאס, ועכשיו הוא מוכן לחזור אל מאזן הכוחות השברירי שהתקיים בצפון לפני המלחמה.
לא במשמרת שלי, אומר גלנט. ב־8 באוקטובר פתח חיזבאללה במלחמה ללא התגרות מצד ישראל. 100 אלף תושבים בגליל עזבו את בתיהם ולא מוכנים לחזור כל עוד חיזבאללה יושב על הגדר. יש לנו אחריות כלפיהם. עכשיו, כשגיוס המילואים בשיאו, כשכוח ההרתעה האמריקאי עדיין באזור, כשנסראללה צופה בתמונות ההרס בעזה ויודע שגורל דומה צפוי לביירות, עכשיו הזמן לפעול.
לפי גלנט, המינימום הנדרש הוא שבלבנון יבינו שאירועי 7 באוקטובר יצרו מציאות חדשה גם אצלם. מטוסי חיל האוויר, ששנים נזהרו מלפעול בלבנון, יפעלו בכל מקום. צה"ל יגיב בחריפות לכל ירי. בשבועות האחרונים הרס צה"ל את עמדות התצפית של חיזבאללה שהוקמו לאורך הגדר. אם כוח רדוואן יורשה להישאר בגבול ולאייש אותן מחדש, התושבים יסרבו לחזור ליישוביהם. לא מדובר רק בקיבוצים ומושבים – גם בקריית־שמונה ובשלומי. הצבא מבטיח לתושבים נוכחות צבאית מוגברת: זה לא יספק אותם. גם ברקטות צריך לטפל: 1,200 רקטות מדויקות מאיימות על כל נקודה בעורף. המדינה לא יכולה לחיות עם זה.
כל שבת גלנט עולה לבור בפיקוד צפון. הוא שומע מפי קצינים, גם מפי חיילים, נכונות נלהבת לפעולה. הוא משוכנע גם בתמיכתם של הרמטכ"ל וראש השב"כ.
הטיעונים שהוא מעלה מבוססים: אבן הדומינו שהפילה את המכשול בעזה הפילה גם את הקונספציה בצפון. אמת יש בהם; פתרון אין. גלנט מבין שהתוכנית שהציג ב־11 באוקטובר מתה. מה שהוא מציע עכשיו לא ברור.
הוא דיבר השבוע על הצפון עם שר ההגנה האמריקאי אוסטין ועם שר ההגנה הצרפתי לקורני. הם אמרו לו שזה לא הזמן. הוא לא השתכנע.
הוא התבלבל, אומרים מתנגדיו. ההחלטה היא להתרכז עכשיו בלחימה בעזה. הסיפור בחאן־יונס מורכב ועלול לגבות מהלוחמים מחיר יקר. פתיחת חזית שנייה היא מעשה טירוף. התרחבות של המלחמה תביא להרס של גוש דן. המשק לא יוכל לספוג את זה.
הממשלה, אומרים מתנגדיו של גלנט, החליטה על מדיניות של הגנה אקטיבית בצפון. כאשר חיזבאללה יורה, צה"ל תוקף בחזרה. אחד הנימוקים שהועלו בעד עסקת החטופים אמר שהפסקת אש בדרום עשויה להרגיע את חיזבאללה בצפון. אנחנו מצויים בימים טעונים מאוד. זה לא הזמן להעמיס על הציבור מלחמה נוספת.
במישור אחד, הוויכוח הוא על ניהול סיכונים. נסראללה לא ישגר את הטילים שלו, אומר גלנט. הוא שומר אותם למלחמה אחרת. אולי כן ואולי לא, אומרים מתנגדיו. לא טוב להמר.
במישור אחר, הוויכוח אישי. גלנט משוכנע שהוא מייצג את התעוזה, את הנחישות, את רוח הלחימה שמפעמת היום בצה"ל. הוא וצה"ל חד הם. חברי הקבינט האחרים מפלסים את דרכם מוויתור לוויתור. אין בהם רוח לחימה. הם קבלנים לעבודות גמורות. הוא שש אלי הדק, אומרים מתנגדיו. הוא נואש. הוא לבד.
ישראל לא תפתח במלחמת טילים נגד לבנון: איש לא חותר לזה, גם לא גלנט. אז למה הוא מחמם את הגזרה, שואלים מתנגדיו. למה.
מחיר המחדל
בעשר השנים שלאחר מלחמת יום כיפור השקיעה המדינה הון עתק בצבא: זה היה חלק ממחיר המחדל. המלחמה הנוכחית תוליד תהליך דומה. המחסנים שהתרוקנו ימולאו; החומות שכשלו יוגבהו, כלי הנשק ישודרגו; היחידות יתוגברו. חלק מתוספת התקציב ימלא חוסרים אמיתיים; חלק יושקע בהשבת כבודם ומעמדם של הטנקיסטים ולוחמי החי"ר לאחר שנים של הזנחה; חלק יעיד על הפחד של קובעי המדיניות מהתמודדות עם המשגים שהביאו אותנו עד הלום. הפוליטיקאים ימרקו את חטאיהם בכסף.
מאז 7 באוקטובר קונספציה נחשבת למילה גסה, מחדל שסופו אסון. לא כל כך בטוח, אמר לי קצין מודיעין ותיק. קונספציה יכולה להיות דבר טוב.
הוא הציע לי מונח חדש: קונספציה לשעתה. נזכרתי בביטוי האומלל של בני גנץ: אמת לשעתה. זה לא נשמע טוב, אמרתי.
במחשבה שנייה, ייתכן שהוא צודק. בלי קונספציה אי־אפשר לגבש מדיניות קוהרנטית, ארוכת טווח. אירועי 7 באוקטובר חיסלו את הקונספציה שבנתה על שלטון חמאס ועל היעלמות הפלסטינים מסדר היום העולמי. המלחמה תפרק את חמאס כארגון שלטוני ותיצור ואקום בעזה. ממשלות בכל העולם שואלות את ישראל, מה יהיה ביום שאחרי.
נתניהו מעדיף לטמון את ראשו בחול: עצם הדיון בנושא מסכן את שלמות ממשלתו. אבל נתניהו איננו שחקן יחיד. יש גורמים במערכת שמאמינים שהסיוע ההומניטרי לעזה הוא הפלטפורמה שעליה תצמח ברצועה הנהגה פלסטינית חדשה. המועמדים יבואו ממאגר הפקידים המקומיים של הרשות הפלסטינית. מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות יתמכו.
עשרות, אולי מאות אסירים פלסטינים, פעילי חמאס, ישוחררו לגדה. בואם יחליש עוד יותר את כוחה של הרשות. ישראל תהיה חייבת לחזק אותה בכסף ובכוח – אם לא מסיבות ביטחוניות, בגלל הצורך של שליטי המדינות הערביות המתונות להוכיח לדעת הקהל שלהם שהם פעילים בנושא הפלסטיני. הקונספציה של נתניהו, נורמליזציה עם מדינות ערביות בלי פלסטינים, הייתה אולי נכונה לשעתה. היום היא לא רלוונטית.
כל זה מוביל למסקנה אחת: הממשלה בהרכבה הנוכחי לא מסוגלת להתמודד עם השאלות שיאתגרו אותה ביום שאחרי. הסיעות של בן גביר וסמוטריץ' חיות ביקום אחר: בן גביר וההתעקשות שלו על ההצגה המבישה, הבריונית, המרושעת, בסוגיית עונש המוות; סמוטריץ' וההתעקשות שלו להמשיך לשדוד את הקופה הציבורית. החברה הישראלית יושבת שבעה, והם, כמו הנ־נח־נחמנים, מקפצים בחוץ.
בצבא מדברים על עזה בעתיד כמו שמדברים היום על ג'נין ובנותיה: נוכחות צבאית בשוליים וכניסות ללב האוכלוסייה, למחנות הפליטים, כשעולה צורך ביטחוני. אם זה יהיה המצב הצבאי, לגנץ ולאיזנקוט לא תהיה סיבה להישאר בממשלה. צו 8 שגייס אותם לממשלה יאבד את תוקפו. גנץ שוגה כשהוא נגרר אחר חזון המלחמה הנצחית של נתניהו וגלנט. יום אחד יגלה שהוא אחוז בלפיתה של סמוטריץ' ובן גביר. אין לו דרך קלה לצאת. ¿
