לפני כמה ימים ראיינתי אח של מישהו, שנרצח במסיבה ברעים. המראות במכונית שנמצאה בשטח לא הותירו תקוות גדולות, ובכל זאת כמעט שבוע לקח עד שהמשפחה קיבלה את הבשורה הנוראה.
המישהו הזה היה אוהד מכבי ת"א בכדורגל. תושב שער 11 עד אותו בוקר. ישבנו על כיסאות עץ, ממש מאחורי מתחם הקמפינג של רעים, כשסיפר מעט מעודד על המחווה היפה שהאוהדים בצהוב עשו לאחיו הקטן לאחר הירצחו.
למה אני מספר את זה? כי אנחנו בימים אחרים. ימים שבהם הכדורגל, הספורט בכלל, נסוג מפני האנושיות. מפני הישראליות. מפני החתירה לחיים.
לכולנו ברור שבארץ הזו, בימים אלה, יש דברים שהם לפני הכל. כלומר כמעט לכולנו. אני לא בטוח שלמאמן מכבי ת"א רובי קין זה ברור. מאז 7 באוקטובר הוא נמנע מלהתייחס למתרחש, כאילו חי בפלנטה אחרת. רק שלשום מצא לראשונה את הזמן לעשות את זה, תוך שהוא מאזכר את המצב הקשה והאובדן של האוהדים. עזבו שהדברים שלו לא כללו גינוי נגד מרצחים חסרי צלם אנוש, הם באו באיחור לא חינני של 50 ימים.
קין, שיאן ההופעות של נבחרת אירלנד, מגיע ממדינה שנחשבת פרו־פלסטינית. מותר להניח שאולי יש לו דעה אחרת. זכותו גם לרצות לא להסתבך עם תושבי המקום שממנו בא. לא בטוח שזה הולך עם הישארות בתפקיד מאמן מכבי ת"א בעת הזו.
להיות מאמן זה לא רק טקטיקות. או להתכונן לזוריה האוקראינית. זה גם לא כמו להיות עוד שחקן בסגל. זה לעמוד בראש המערכת. לגלות אחריות. להוביל.
צריך לשאול ביושר: מר רובי קין, מאות אלפי צהובים כואבים נושאים אליך עיניים. מחכים לגינוי של המעשים מהנתעבים בתולדות המין האנושי. לאמפתיה משכנעת יותר. אתה מסוגל לייצג אותם על רקע מה שעברו? אתה באמת יכול להתחבר לכאב שלהם, לאובדן שלהם? עזוב כחול־לבן, אתה מסוגל להיות באמת צהוב?
כאמור, אלה לא ימים רק של כדורגל, אלה קודם כל ימים של לשמש דוגמה. קין, אתה יכול להיות דוגמה בארץ הזו, בקבוצה הזו, בעת הזו? יש ילדים שמסתכלים עליך. יש לוחמים. יש חללים. תענה ביושר.
