המצולם: איציק בן דוב (60) מלפיד, רכז סימון שבילים של הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע
מקום: חניון נחל גחר, פארק רמת מנשה
שביל מגידו. "שביל חדש זקוק לבייביסיטר. שביל מגידו נחנך רק לפני חצי שנה ונחשב לשביל בהרצה. השביל הסופי ייקבע מחוכמת ההמונים, מהרגליים של המטיילים. באתי לתקן את הסימון. השטח פעיל ומאז שסימנו אותו כרתו עצים, הידרדרו סלעים, צמחו צמחים והרבה סימנים נעלמו. ככל שסימן שורד יותר זמן, זאת ההוכחה שהוא במקום הנכון. התהליך לוקח שלוש עד חמש שנים עד שתוואי השביל מתייצב. למטיילים שזקוקים להכוונה מדויקת אני ממליץ להמתין שנתיים. שביל מגידו הוא שביל מעגלי באורך 70 ק"מ, ויש כניסה נוחה מתחנת האוטובוס בצומת מגידו. השביל יהיה בשיא בינואר־פברואר, כשהכל פורח".
סימון שבילים. "סימון שבילים זו ממש שפה, 'שפת הסימונים'. הכי פשוט היה לצבוע למטייל קו על כל השביל, אבל זה יהרוס את הנוף. סימון אלגנטי מאפשר למטייל ללכת בביטחון, בלי סימנים מיותרים בשטח. כשאתה מסמן שביל, אתה מדמיין מטייל יושב לך על הכתפיים ומראה לך איפה לסמן בשבילו. רוב הסימנים מיועדים להגיד ‘הכל בסדר, אתה על השביל’. הסימנים החשובים יותר הם אלה שאומרים ‘רגע! עכשיו אתה משנה כיוון’. לפני פנייה אנחנו מצופפים סימנים, ומוסיפים סימן אחריה כדי להגיד ‘כן, הלכת נכון’. הרבה מטיילים משתפים איתנו מה כדאי לתקן, אבל אני גם שומע אותם מבלי שידברו איתי, אני יודע להסתכל על השביל ולראות מה שהם מספרים עם הרגליים. אני רואה שבילים נוספים שנוצרו איפה שאנשים לא היו סגורים על תוואי השביל, ואני מתקן קצת. אבל השיטה אף פעם לא 100 אחוז, לא תמיד שומעים טוב את המטייל ולא כל מטייל אותו הדבר. יש גם קשיים מזה שלא תמיד יש על מה לסמן.
"יש לי צוות של ארבעה סמני שביל, אבל כרגע אני לא יכול להוציא אותם כי חלקם במילואים, ויש הרבה אזורים מסוכנים שאי־אפשר להסתובב בהם. הצוות מורכב מבנים ובנות שהשתחררו מהצבא שבאים לעבוד איתנו שנה, כי נדרשת מיומנות לדבר ‘סימונית שוטפת’. הצוות עובד חמישה ימים בשבוע כל עונות השנה. בקיץ עובדים בעיקר בצפון ובחורף בדרום, בהרי אילת, בנגב ובמדבר יהודה. כל שבוע הם ישנים במקום אחר, באכסנייה, ומשם יוצאים כל יום לסמן. יש תוכנית עבודה לשלוש שנים, כלומר משתדלים להגיע לכל שביל פעם בשלוש שנים. זה מספיק לשביל ותיק, כי הסימנים כבר יציבים, ובאזורי המדבר השטח הרבה פחות דינמי".
המודעה. "גדלתי במשואות יצחק, משק שיתופי דתי בין קריית־מלאכי לאשקלון. כל קיץ, מגיל 10, היינו צריכים לעבוד בשדות, בלול וברפת, ובתור צ'ופר לקחו אותנו לטייל. מאוד אהבתי את זה. אחרי הצבא עבדתי שנתיים כמדריך בבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע בבקעת הירדן. אלו היו שנתיים עם משקל סגולי מאוד גבוה בחיים שלי. התגלגלתי בצורה די אקראית ללמוד מדעי המחשב, אבל תוך כדי לקחתי הרבה קורסים בביולוגיה ובוטניקה, והמשכתי להדריך בבית ספר השדה כפרילנס. 20 שנה עבדתי בעולם המחשבים. היו לי פרנסה וסיפוק, אבל ידעתי שלא אסלח לעצמי אם אגיע לפנסיה וכל מה שעשיתי הוא לעבוד בהייטק. התכוננתי להסבה מקצועית ועשיתי תעודה בהוראה. כשעזבתי את ההייטק בגיל 51 היה לי ניסיון לא מוצלח כמורה בבית ספר יסודי, הגעתי לזה בגיל מבוגר מדי. ואז התפרסמה המודעה על התפקיד שאני נמצא בו היום. חלק מהאנשים מהחברה להגנת הטבע שראיינו אותי בגיל 20, ראיינו אותי שוב בגיל 51".
עלילה. "המטיילים היום פחות מתעניינים בשמות העצים שעוברים בדרך, אלא בחוויית הטיול עצמו – ללכת עם התרמיל, לשבת מסביב למדורה עם גיטרה ולהכין קפה בשטח. באים להירגע, לא ללמוד. זה לא דבר רע, אבל כשאני מתכנן שביל, אני חושב על מטיילים סקרנים. למשל, בתכנון שביל מגידו דאגתי שהוא יעבור ליד הר געש. תכנון שביל זה כמו לכתוב סיפור. שביל ישראל למשל, מחולק לפרקים, ויש רצף לעלילה שמנסה לספק חוויה של ישראל שאולי לא הכרת. כרגע השבילים ריקים בגלל המלחמה, אבל כמו בקורונה, כמה שהתקופה נמשכת, הצורך להתאוורר גדל. הטבע הוא רופא מצוין ואנשים יגיעו לריפוי מהשכול ומהאובדן".
חניון נחל גחר
ווייז: "חניון נחל גחר 6953"
יש: חניה, שולחנות פיקניק, מעגלי מדורה, ופחי זבל
בסביבה: שביל מגידו (סימון סגול־לבן), תצפית הוכברג, עמק השלום, גבעת הרקפות
