רביעיית מיתרים // אנה אנקוויסט } תרגום: רן הכהן } הקיבוץ המאוחד } 270 עמ'
קרולין היא רופאת משפחה שפעם חלמה להיות מוזיקאית. היא תמיד נראית מטופחת ואדישה. לעולם לא תגמיש את התקנות של המרפאה כדי להיטיב עם מטופלת מהגרת, וגם אינה מתביישת לעשן מתחת לאף של המטופלים. פניה נראים שלווים כי היא לא מראה שום הבעה של רגש. קרולין איבדה את שני הבנים שלה, בני עשר ו־12, בתאונת אוטובוס שסטה מהכביש בסיור של בית הספר. חברת האוטובוסים הופרטה ולא השקיעו כלום בתחזוקה ובבטיחות, אבל קרולין לא הרגישה שהתביעה המשותפת של ההורים השכולים הייתה קשורה אליה. היא רק רצתה שהמשפט ייגמר. כשבעלה יוֹכֶם מתעניין בקבוצת תמיכה להורים שכולים, היא כועסת: "אני לא יכולה לשבת בקבוצת שיחה עם הורים אחרים. או עם הורים בכלל. האובדן שלהם הוא לא האובדן שלי". בעלה טוען שקשר עם שותפים לגורל יכול לעזור. לראות שאנשים בכל זאת שורדים אחרי דבר כזה. אבל היא בשלה: "אין לי שום עניין בזה. זה גוזל אנרגיה ולא נותן לי כלום. מה שמעסיק אותי, מה שנוגע לי הוא המוות של הילדים. אני האמא היחידה. היחידה".
קרולין יכולה הייתה להיות הגיבורה של הרומן, אבל הסופרת־הקומפוזיטורית העדיפה מבנה רב־קולי, ונתנה לכל אחת מן הדמויות פרק משלה, כאשר כל פרק בנוי היטב כמו סיפור קצר שמחזיק את עצמו, וכל הפרקים משתרגים זה בזה ומוליכים אל סיום שאינו מפתיע בהכרח, אבל בהחלט נוגד את המאמץ של הגיבורים להסוות כאב, להתרחק מכאב, להדחיק אותו. קרולין מצפה בחייה העכשוויים לשני דברים: לשיעורי נגינה בצ'לו, ולמפגשי הנגינה השבועיים של הרביעייה הקאמרית החובבנית שבה היא חברה יחד עם בעלה, עם הלן שעובדת כאחות איתה במרפאה ועם הוּחוֹ, שהיא מכירה עוד מימי הקונסרבטוריון, ושמארח את הנגנים בבית הסירה שלו. כל אחד מהארבעה מתמודד עם אובדן אישי, שקשור באובדן ציבורי, של תחלואי החברה שסביבו. יוכם הוא בונה כינורות, אבל אין ביקוש לכלי נגינה חדשים, אז הוא מתקן אותם וזה בסדר מבחינתו. הוא נגן ויולה גם באופיו. וכשם שהוא מחזיק את הנישואים העצובים שלו, הוא מאמין שהקול האמצעי של הוויולה הוא הגשר בין הכלים האחרים, ובלי הוויולה יקרוס המבנה, "בלי הוויולה זה רק חול פזור".
הלן היא אם לשלושה וכינור שני באופייה. מעולם לא הייתה שאפתנית והיא טובה בהאזנה למה שעושה הכנר הראשי ובהתאמת עצמה אליו, כך שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. בעבודתה הלן עושה הכל כדי לא לוותר על הקשישים הדועכים. בהתנדבותה היא כותבת מכתבים לאסירים שנשפטו לתקופה ארוכה. היא משתדלת לא לכתוב להם על הפריחה באביב, כי זה עלול להכאיב לכלואים. הוּחוֹ גרוש ואב לילדה, מנהל את מה שהיה פעם בית המוזיקה העירוני ועכשיו מרכז הרצאות וכנסים. הוא כנר ראשון באופיו, הוא רוצה שיחזרו הימים היפים, והאולם יהיה מלא קהל שיאזין למקהלה הלאומית ולתזמורת העירונית, אבל המדינה לא מסבסדת תרבות גבוהה וחברת המועצה של העירייה מבקשת ממנו להפוך את בית המוזיקה ל"מקום לארח בו קבוצות גדולות בסטייל, שבו יאכלו וישתו וישמעו נאומים ובידור קל".
רֵיינִיר, המורה הישיש למוזיקה, סובל מבדידות ומתחיל לשכוח דברים. נער זר, מהגר מוסלמי, מציע לעזור לו בקניות ובסידורים, וקשה לריינר להתנגד, למרות שהוא מפחד שינצלו אותו ושיאבד שליטה על חייו.
בשביל כולם המוזיקה הקאמרית, שכשמה כן היא, מוזיקה של חדרי חדרים, היא מחוז של הצטנפות. אנקוויסט משתמשת בעולם המונחים המוזיקלי כבשדה מטפורי פורה וצפוי, למשל: כשהם נאבקים לנגן היטב פוגה של באך, המאבקים הם גם פנימיים; והעשייה המוזיקלית המשותפת היא מין אקט של סולידריות שמונע ממשמעת פנימית. אבל המרחב המוגן הזה של הנגינה מתברר כפרוץ לחלוטין לאופל שאורב סביב, והסיפור מקבל תפנית אלימה ומטרידה, שכתובה כווריאציה מקברית של מותחנים.
ב'רביעיית רוזנדורף' של נתן שחם מקימים ארבעה עולים מגרמניה הרכב שמאפשר לכל אחד מהם להישמע וגם להיאבד. "אני מקנא ביכולתה של המוזיקה", כתב שחם, "לעבור ממצב רוח למשנהו בלי שתצטרך לשכנע. המילים מסתבכות בכפל משמעות ונחנקות".
אנקוויסט מציינת שההווה של הספר הוא העתיד הקרוב, ובכך מייצרת לעצמה מרחב נבואי מאיים בביקורתה כלפי הפרט והחברה, אבל הספר מסתיים באנחה, כשהישיש מתמסר לריקנות השחורה ששואבת אותו, ויש בוויתור הזה ממד אירוני של התפכחות.
בספרה הראשון כמשוררת כללה אנקוויסט שיר ששמו 'רביעיית מיתרים'. בשיר הנגנים אינם מרגישים שום כאב, אבל אז הם מתחילים לדמם, והמוזיקה הופכת מליטוף מנחם לתרשים של ייאוש ובדידות. אין פיוט בספר הזה, רק מבנה מהוקצע ותחושה שכל מילה נבחרה בקפידה והוצבה במקומה הנכון. שפת הצלילים הופכת לשפת תוכחה. ישראלים רבים יזדהו איתה. •
