מוזרים 2 // סופרים שונים } תשע נשמות } 206 עמ'
"בימים אלה אינך יכול לכתוב סיפור שיעלה או יוריד". הקביעה הזו, מתוך פסקת הפתיחה של הסיפור הנהדר 'אישה עומדת' מאת יאסוּטָקָה צוּצוּי, נכונה גם לתקופתנו, וניתן להוסיף עליה את המובן מאליו המתבקש, שהוא גם גילוי נאות ואזהרה: בימים אלה אינך יכול לכתוב ביקורת שתעלה או תוריד, או אפילו תראה נכוחה, שכן "המצב" הוא הפריזמה היחידה האפשרית להתבוננות בכל דבר: הקיטש אורב בכל פינה, וחמקמקת ממנו — הכמיהה לקשר ופשר, שהופכת כל קריאה לחיפוש אחר מפתחות וסמלים, חיפוש שאינו מאפשר הבחנה מפוכחת בספרות טובה. אלא אם כן ספרות טובה היא בדיוק זו שמספקת לך מפתחות וסמלים, פירורי הבנה המפוזרים ביער הכאוטי והאפל.
'מוזרים 2' הוא הכרך השני בסדרה שנוסדה ב־2016 בהוצאת 'תשע נשמות', ושהוגדרה בשעתו כ"פרויקט רחב היקף המבקש ללקט, לחקור, לתרגם ולהציג בפני הקורא העברי את מיטב הסיפורים מתולדות ספרות המתח והמסתורין מכל טריטוריה, זן ותקופה". בכרך שלפנינו נכללים 15 סיפורים מאת 13 סופרים מאנגליה, יפן, צרפת, אוסטרליה ועוד. הם משתרעים מסוף המאה ה־19 ועד ראשית המילניום (הסיפור החדש ביותר פורסם ב־2003). כאת קודמו, גם את הקובץ הזה ערך אוריאל קון, מו"ל ההוצאה. קו העריכה וטיב הקישורים בין הסיפורים מזכיר יותר פלייליסט מוזיקלי מעריכה מסורתית של קובצי סיפורים. כלומר, בניגוד לאנתולוגיות שרכיביהן מוצמדים בעיקרון מארגן אחד, כאן נראה שאת מקומו של כזה מחליפים הקשרים נושאיים או אסוציאטיביים בין הסיפורים שמתגבשים לכלל אמירה או הלך רוח מסוים. ובהתאם, הקובץ מהנה יותר בקריאה רציפה שבה מתכתבים הסיפורים זה עם זה, וכמובן עם "המצב". החוליות החלשות בקובץ מוארות על ידי החזקות, והסיפורים האנקדוטליים מקבלים תוקף מהבשרניים ומהמשמעותיים יותר.
כמו הסאטירה שמתחרה כבר שנים במציאות מופרכת, כך גם ספרות האימה והמתח, ובטח זו המבקשת להציג עצמה כ"מוזרה", כחורגת מסדר היום, ניצבת בפני בעיה: היומיום הישראלי נמצא כעת בטווח הדמדומים שבין האימה והזוועה לבין השגרה המדומה, שהיא אולי חיונית, אך גם יוצרת הזרה מתמשכת בינינו לבין מרכיבי חיינו. וכשהכל מוזר, אילו סיפורים ראויים להיקרא "מוזרים"? מה נמצא מחוץ לגדר של האפשרי? כשלעצמם, הסיפורים אינם מוזרים. הם אמנם עוסקים בתעלומות, במוות, או בעתיד מתדפק, אבל רובם ככולם נגישים וקריאים, כמעט מסורתיים. יש בהם משל קטן וחכם של אוסקר ויילד על מהותה של ספרות, כמה סיפורי אימה ותעלומה קלאסיים של ראשית המאה ה־20 — חפצי אמנות מסתוריים, חולדות רצחניות, יער נקמני. המעניינים יותר הם סיפורי המד"ב והספקולציה. מסדוניו פרננדס הארגנטינאי מצחיק ומופרך ב'הדלעת שנהפכה ליקום': "אנחנו מתרגלים בכנות את המטאפיזיקה הדלועית. אנחנו משכנעים את עצמנו שלנוכח היחסיות של כל סדרי הגודל, לא יידע איש מאיתנו לעולם אם הוא חי בתוך דלעת ואפילו בתוך ארון קבורה או לא...". דינו בוצאטי מהדהד את 'הר הקסמים' בסיפור '7 קומות', שבו נכנס אדם בריא למדי לבית מרפא כדי לטפל בבעיה קלה ואת סופו אתם יכולים לשער. זהו אחד הסיפורים העוסקים בפניה השונות של דיקטטורה ובגורלו של האדם הנתון בידי כוחות גדולים ממנו. בסיפור 'רהיטי קנרית' נכפה על אדם לשמוע זמרירים של חברת ריהוט בתוך ראשו, וב'אישה עומדת', שהוזכר כבר, מתנגדי משטר נשתלים באדמה והופכים לאנשי־עמוד.
ב'האיש שלא הצעיר' מציג פריץ לייבר האמריקאי רעיון פשוט, מבריק, מד"בי־קלאסי: איך נראתה ההיסטוריה לו הזמן היה זז לאחור. אנשים מתחילים את חייהם במוות, ב"הוצאה מן הקבר", הולכים והופכים צעירים יותר ואז נעלמים. רעיון היפוך הזמן לא הופך כאן לפשטני אלא נושא אופי ניטשיאני, כיאה לסיפור שפורסם בין מלחמת העולם השנייה למלחמה הקרה: "יש בעולם שפע של הזדמנויות פז שלא נודעו כמותן. אך בני האדם אינם מאושרים. הם חיים בפחד. הפחד, אם זיכרוני אינו מטעני, הוא פחד ממלחמה שתאפוף את כולנו ואולי גם תשמיד אותנו. הוא רובץ עלינו כמו החשיכה. כלי הנשק המוכנים למלחמה איומים ונוראים. מתקנים אדירים המפליגים סביב מחצית העולם בלא נווט, לא דרך המים אלא דרך האוויר, כדי להשמיד איזו עיר של האויב... אך הגרועים מכולם הם כלי הנשק שעליהם אנחנו יודעים רק מפי השמועה... ייתכן שהעולם נברא בצילו של האסון הזה - הוצאה מהקבר של היקום כולו". לנוכח המציאות העולמית, זה נשמע כמו הסבר הגיוני. •
