מאז אותה שבת שחורה, 7 באוקטובר, המחשבה הזו מדירה שינה מעיניה של מדינה שלמה, ובמיוחד מעיני המשפחות שיקיריהן נחטפו לרצועה: מה עובר עליהם שם? באילו תנאים הם מוחזקים? כיצד מתייחסים אליהם?
מאז סוף השבוע האחרון, שבו החלה חזרת החטופים מהשבי, הצטברו כמה עדויות שמתחילות להרכיב תמונת מצב של החוויות הקשות שעברו עליהם. מדובר בעדויות שפורסמו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות על ידי קרוביהם של המשוחררים, וכן בעדויות ממקור ראשון שעלו בעילום שם, בשלב הזה.
"היו ימים שלא היה אוכל ולפעמים היה צריך לחכות שעה וחצי או שעתיים מהרגע שאתה מבקש ללכת לשירותים ועד שנותנים לך", שיתפה מירב רביב, קרובת משפחתם של הילד אוהד מונדר, אמו קרן והסבתא רותי, את תיאורי קרוביה ששוחררו, והוסיפה שהם ישנו על ספסלים ולא על מיטות.
"בהתחלה המחבלים לקחו אותם לעזה בסוג של קלאב קאר, לא את שלושתם ביחד", תיארה רביב. "הם גם העבירו אותם מדי פעם ממקום למקום".
מעדויות נוספות של רביב ושל קרוב משפחה נוסף עולה כי בני משפחת מונדר לא שהו כל הזמן מתחת לאדמה, ושבימים שבהם לא הייתה אספקת אוכל הם הסתפקו בפיתות. כשאלו אזלו נותרו להם מנות קטנות של אורז. הקרובים ציינו בכמה מקומות שבני משפחתם שהיו בשבי לא ספגו אלימות או התעללות פיזית. "יש בידיעה על כך הרבה נחמה", אמרה אסנת מאירי, בת דודתה של קרן מונדר. "במחשבה שלי לא הייתה אופציה בכלל שהם סובלים מהתעללות. אני סידרתי לעצמי בראש מציאות כזאת, שב־7 לאוקטובר היה פה גיהינום, עשו מעשים נוראים וקשים, ושם אני מקווה ומייחלת שזה לא קורה. יוכבד ליפשיץ, חברה של אמא שלי, חזרה וסיפרה לנו שהדוד שלי, למשל, קיבל טיפול. אך יחד עם זאת יש אמהות לנערות צעירות שנמצאות שם והדאגות להן לא פוסקות. אין לדעת אם כולם מקבלים את אותם תנאים. הרבה אנשים לא נושמים מאז 7 באוקטובר והמאבק להשיב את כולם חייב להימשך".
ב"חדשות 13" פורסמו עדויות מפי אנשי שב"כ, ששוחחו עם כמה חטופות מניר עוז. מעדויותיהן עלה שאנשי ניר עוז הובהלו כמעט כולם באותו נתיב - בתוך מנהרה ארוכה באורך ארבעה־חמישה קילומטרים, חלקם על אופנועים וחלקם רגלית, והגיעו ככל הנראה לאזור בית החולים של ח'אן יונס. ברוב הזמן הם הוחזקו יחד, מה שעלה גם מעדויות נוספות בכלי התקשורת, והן לא סבלו מהתעללות.
לדבריהן היה מעט מאוד אוכל והתרופות ניתנו לסירוגין – "היה ניסיון של אנשי חמאס לתת להם, אבל לא באופן סדיר", כלשון הדיווח.
מעדות נוספת, שפורסמה ברשתות החברתיות, עלה כי למעשנים מבין השבויים ניתנה סיגריה אחת ביום, וכן ניתנו מצרכים להכנת אוכל באופן עצמאי, שהלך והתמעט עד כדי כמות מזערית של אורז.
נושא נוסף שעלה הוא התקשורת של החטופים עם העולם החיצון. לחלק מהחטופות והחטופים הייתה אפשרות לשמוע רדיו בעברית, וכך הם יכלו להתעדכן בזוועות שהתחוללו ביישוביהם, ולגבי קרוביהם שנרצחו במהלך הטבח או שנפלו אף הם בשבי. כך למשל, רותי מונדר ידעה שבנה, רועי ז"ל, נרצח. "חששנו מזה שנצטרך לספר לה", שיתפה אחייניתה, מאירי. "חיכינו לשאלה שלה 'איפה רועי?' אבל הופתענו שהיא כבר ידעה, כי שמעה על כך דרך הרדיו".
לעומתה חנה קציר, שבעלה רמי ז"ל נרצח ובנה אלעד עדיין מוחזק בשבי, נאלצה לשמוע את הבשורה הקשה עם שחרורה מהשבי. "מיד כשהיא הגיעה היא שאלה 'איפה אבא'", סיפרה בתה, כרמית פלטי־קציר, על שיחת העדכון הכואבת. "היא לא ידעה שאבא נרצח. סיפרנו לה, הרגשנו שזה נכון ושהיא צריכה לדעת בהקדם האפשרי. היא מיד גם שאלה: 'איפה אלעד? למה הוא לא פה?' סיפרנו לה שהוא חטוף".
