את צום הקולנוע שלי מאז 7 באוקטובר שברתי בצפייה לא חגיגית בקטסטרופה התורנית של מארוול, 'המארוולס', עם אותו שילוב מאוס של קרבות בחלל, אפקטים גרועים, נבלים לא מעניינים ורגעי "גבורה" ו"העצמה נשית" שלא מגיעים לתחתית הסוליה של הטנקיסטיות הישראליות בחולית. 'המארוולס' חיוור, מיותר וסתמי גם לצופים בחו"ל - יעיד כישלונו הקופתי - אלא שבישראל הבנאליות מורגשת שבעתיים. איך אפשר להתלהב מגיבורי־על כשאוהד מונדר־זכרי מסתובב בינינו?
בינתיים, טליה לביא כבר אוספת עדויות של תצפיתניות לתחקיר לפיצ'ר, לקראת מה שעשוי להיות הגרסה הדרמטית־טרגית של 'אפס ביחסי אנוש', שבה זלזול בדאנה איבגי ובנלי תגר עלה בחיי אדם. אבי נשר רומז ש'גן קופים' הוא לא סוף הפסוק המובטח ו"יגיע הזמן לטפל ב־7 באוקטובר קולנועית". ארי פולמן הסתער שבוע אחרי המתקפה על עדויות של משפחות חטופים כדי להשתיק מכחישנים בחו"ל. וגיא נתיב, זוכה האוסקר, מתפקד בהוליווד כמשרד הסברה של איש אחד.
מה מכל זה יבשיל לאפוס קולנועי על המתרחש בשעות הנוראיות ומי בדיוק יגלם את נעם תיבון, עוד נותר לגלות. להכל צריך למצוא תקציב, וחזון, ושותפים בחו"ל שלא שרים "מהים עד הנהר", אבל כבר כעת אפשר להצביע בזהירות: המרוץ החל. וזה עוד לפני מבול הסרטים התיעודיים הצפויים, מצד יוצרי הדוקו המובילים שכבר מסתובבים ברחבי הארץ ומלווים ניצולים וגיבורים. את הליינאפ של פסטיבלי דוקאביב 2025־2026 אפשר כבר לסגור. ובל נשכח את הסדרות, הספרים, אפילו הקומיקסים, וגרסאותיהם הקולנועיות. 'גולדה' של ביבי לא יצטרך לחכות 50 שנה.
זה אולי נשמע ציני, אבל ייתכן שלצד דובר צה"ל דניאל הגרי, התרבות הישראלית תתפתח ותצמח מנקודת השבר הזאת. זה רלוונטי במיוחד לקולנוע הישראלי, שבשנים האחרונות שקע ברובו בחזרה לעולם של דלות, מיעוט קהל, וחוסר רלוונטיות עולמית. היו כאן הרבה דרמות יחסים יפות שהתרחשו בתוך חדר, כיתה, בניין, עם שלושה־ארבעה שחקנים אהובים ובערך אותו מספר צופים. אחרי עידן מירי רגב, שהבריחה לחו"ל יוצרים מובילים וסימנה את התעשייה המצטמצמת כאויב - אולי אפשר יהיה לסמן היפוך מגמה. היי, גם האמריקאים עשו את הסרטים הכי טובים שלהם על מלחמת וייטנאם. לכן: אפוקליפסה עכשיו, סרטים טובים אחר כך.
