בצהרי יום ראשון, 8 באוקטובר, כשתושבי מפלסים התבשרו שיש מצב לפינוי מיידי, בתנאי שיארזו זריז, נעמד עינב מידן (16 וחצי) בפתח הדלת והודיע להוריו, רונית ומוטי, שהוא לא הולך לשום מקום. הוא צעק, "רק כאן אני בטוח, רק כאן אני יודע איפה הממ"ד, אני לא זז!"
"שיא האירוניה", מחייכת אמו, רונית. "נכנסנו לממ"ד בשש וחצי בבוקר, כשהתריסים החשמליים עוד היו מורדים, וכיוון שהחשמל לא חזר למפלסים המשכנו לנשום לאור נרות גם אחרי שכיתת הכוננות המופלאה שלנו חיסלה את כל המחבלים. אחרי כל מה שעבר עלינו הייתי בטוחה שעינב יהיה הראשון שיעלה להסעה".
אבל?
"עינב, ילד עצום בגודלו, מטר שמונים פלוס, הוא לא 'כולם'. עינב הוא הכוכב שלי. אוטיסט. ודווקא ברגע שבו הייתה לנו הזדמנות להימלט, הוא נכנס להתקף חרדה וברח לרחוב. רצתי אחריו ואמרתי, 'עינב, חייבים להתפנות, זו לא החלטה שלי או של אבא, זו הוראה של פיקוד העורף והצבא'. עינב לא השתכנע. הוא עבר משכן לשכן ושאל, 'גם אתם יוצאים?' רק אחרי שווידא שכל הרחוב מתפנה, הוא נכנס למכונית".
במונית עם יובל סמו
כמעט חודשיים אחרי השבת השחורה, חדר האוכל של מלון דן אכדיה בהרצליה הומה במפוני מפלסים, אבל כוכב יש רק אחד. עינב. מה, לא ראיתם אותו במונית של יובל סמו, הלוא הוא אשר? "הזמינו אותנו לשבת באולפן של 'ארץ נהדרת' וכל כוכבי התוכנית ביקשו להצטלם עם עינב הכוכב. הם מזהים אותי מהסרטונים של ליקי רוזנברג, מאמנת הכושר".
והיא ממשיכה לחייך. "אם לי זה בכלל לא פשוט להסתגל לאורח חיים של פליט, אני יכולה רק לדמיין עד כמה זה לא קל לעינב. הוא אוהב את השגרה מפני שכל המערכות שלו בהצפת יתר ובעוררות יתר. הוא חווה באופן שונה מאיתנו את ההמולה של חדר האוכל, הוא יותר רגיש, והוא מודע למלחמה, הוא אינטליגנט ומבין. שלושתנו מצטופפים בחדר אחד, קטן, בשבועות הראשונים לא הצלחנו לישון מפני שעינב לא הפסיק לצעוק, 'הצילו! אל תירו בי! מחבלים!' עד שקלטנו שהוא רואה את סרטוני הזוועה הלא־מצונזרים וחסמנו לו את האפליקציה. מצד שני, הקהילתיות עושה לו טוב. לקח חודש עד שנמצאה לו מסגרת, כיתת תקשורת בתיכון רגיל, והופתעתי מההסתגלות המהירה שלו".
עינב אומר שהוא פוחד לחזור למפלסים, "ואני מבינה אותו", היא מודה. "כולנו מפחדים, והשיבה הביתה עומדת בסימן שאלה. זו תמימות לחשוב שאפשר למחוק את חמאס. במקומו יצוץ מישהו חדש שיעשה הכל כדי לחסל אותנו".
אז מה הביא אותם לעוטף עזה?
"הייתי נח"לאית בנחל עוז, נשארתי שם כמה שנים אחרי השחרור ותמיד חלמתי לחזור לאזור", מספרת רונית מידן (56) שהשתקעה עם בעלה ברחובות, שם נולדו שני בניהם הגדולים, עמית (23) וענבר (22). מאוחר יותר עברו למפלסים.
רונית, בהכשרתה, היא תרפיסטית התפתחותית לתינוקות וילדים ומורה לתנועה לגיל הרך. עינב, צעיר בניה, נולד במפלסים, והיא, שמאבחנת תינוקות אחרים, הייתה הראשונה שזיהתה את הסימנים. "בגיל שנתיים כבר היה לי ברור שעינב על הרצף, אבל אנשי המקצוע הרבים שאליהם פנינו טענו, 'את אמא היסטרית, כאשת מקצוע את בודקת את הבן שלך בזכוכית מגדלת, לכי לטפל בעצמך'. מה עשיתי? המשכתי להילחם. אני אמא לביאה. לצערי, רק בגיל שמונה הוא אובחן.
"לפני שאובחן הוא התחנך במערכות הקיבוציות ללא התאמות של משרד החינוך. נאבקתי עד שהצמידו לו גננת שילוב. בגלל חוסר ויסות רגשי הוא היה מאוד אלים, ביטא את עצמו בנשיכות ובמשיכות שיער, וכשעלה לכיתה א' נלחמתי במועצה כדי שיפתחו לו כיתה קטנה. הוא שרד בה עד כיתה ד' והמצב הסלים. הוא ניסה להתאבד, קשר את שרוכי הנעליים סביב הצוואר, בלע דברים חדים שמצא באשפה, זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית".
להכיל באהבה
כשנקלט בבית ספר לחינוך מיוחד באשקלון הוא עשה קפיצה מדהימה. "כשהמורה העבירה לי מחברת מלאה בציורים, נדהמתי מהציורים הקסומים של ברווזים וחתולים וחיברתי אותם לעולם התוכן שלי. יצרתי ליין של בגדי תינוקות וכלי אוכל ומגנטים למקרר עם ציורים של עינב. מיזם חברתי שמעשר מהכנסותיו תרומה לאוטיסטים. ארבע שנים לאחר מכן, כשבקורונה הוא ישב שנה שלמה בבית, העיניים שלי נחו על הציורים והרגשתי שאני חייבת לפענח אותם. גיליתי שעינב יצר לעצמו שפה שמתמללת אותו. הינשוף ער בלילות כמו עינב, לינשוף יש ראייה חדה כמו לעינב, הינשוף חכם כמו עינב והינשוף חי לבד, על העץ, בלי חברים – כמו עינב".
התוצאה הייתה ספר הילדים "הכוכבים של עינב". היא כתבה והחרוזים מעוטרים בציוריו. "הספר מאפשר לקורא, ילד או איש מקצוע, לצלול לאופן שבו ילד מיוחד חווה את העולם. זה ספר שנותן כלים". בהמשך היא יצאה בהרצאה "הכוכב שקיבלתי במתנה", שבה היא מביאה את סיפור חייה פלוס נורות אדומות מקצועיות, וגם הרצאת "הכוכב שלי" שאושרה על ידי משרד החינוך במטרה לעזור לכל ילד לזהות את העוצמות שבתוכו.
ממש לפני המלחמה הושלמה העבודה על ההצגה "הכוכבים של עינב". שרית ברנס, בעלת תיאטרון "אבני דרך", המחיזה את ספרה. "בחרנו שלוש דמויות שעינב צייר, היפופוטם, חתול וינשוף הפכו לבובות בתלת־ממד שמביאות את סיפורו. את הפרמיירה עשינו במלון שלנו, לילדי מפלסים. היה מרגש עד דמעות".
גם עינב בכה. "בשעות היום הוא מצליח לאסוף את עצמו ואני מאוד גאה בו. בערב, כשהוא חוזר לחדר, הוא מוציא עלינו את כל מה שאגר, אבל אנחנו כבר רגילים. חלק מהתפקיד שלנו זה להכיל אותו באהבה". *
"בשבועות הראשונים לא הצלחנו לישון מפני שעינב לא הפסיק לצעוק 'הצילו! אל תירו בי! מחבלים!' עד שקלטנו שהוא רואה את סרטוני הזוועה הלא־מצונזרים וחסמנו לו את האפליקציה"
