במבט חודר כקרן אור המבקעת סלעים ראה חנוך לוין והגדיר את מוקדה הממאיר של ההוויה הישראלית; זה השותף השותק והחיוני ביותר ביחסי האהבה, המין וההולדה שלה:
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה —
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה
מחכה איתנו המלחמה הבאה. (...)
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה —
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה —
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
הסאטירה הזאת הוצגה בקיץ 1968. לוין היה בן 25. הוא ראה מקרוב את שיכרון מלחמת ששת הימים וראה מקרוב עוד יותר את תהום ההזיה, הסבל, העלבון והחורבן שהותירה השואה בישראליות ואת חלקה הנורא בתחושת ה"תקומה" וה"קוממיות" שבציונות, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. הניסוח הלא־ייאמן, "המלחמה הבאה עלינו לטובה", שקומם עליו רבים כל כך בקרב קהליו, הוא אולי הנורא מכל גם במחלה שאותה הוא רואה: השילוש 'את ואני והמלחמה הבאה' שהוא שילוש קדוש ממש כבתיאולוגיה הנוצרית. המלחמה הבאה "שתמציא מנוחה נכונה", היא בעלת כוח אלוהי בבחינת רוח הקודש של האנושיות הקשה, המוכה והשיכורה של הישראליות.
לוין, צאצא של רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי חנוך הניך לוין מאלכסנדר, נושם את העברית הדתית שביסוד העברית הישראלית. המלחמה "שתמציא מנוחה נכונה" איננה רק נצנוץ דמיוני של צחוק איום, אלא חיווי רציני לגמרי. הוויית המוות היא האלוהית והיא גילומה של האלוהיות (כמו ב"אל מלא רחמים") בחוויית החיים של ישראל. היא המטפיזיקה שלה.
טועים הרואים בדברים הללו דיבור אירוני בלבד (או "ציני" בשיח הישראלי). לוין משתמש בסאטירה כמסכה דקה לדיבור הטרגי ביותר. ברור היה לחנוך לוין שרק הז'אנר הסאטירי יתיר כניסה כלשהי, ולו צדדית, חתרנית, כזו שקל יהיה למרכזי התודעה הפוליטיים־מסורתיים־ציוניים להדחיק אותה ולגחך עליה. את הסאטירות הראשונות ההן, 'את ואני והמלחמה הבאה' ו'מלכת אמבטיה', רגמו בביקורת קשה ובעלבון של רבים.
וקשה במיוחד היום, אחרי טבח שמחת תורה של 7 באוקטובר, שהחיה באורח מחריד את זיכרון הפוגרומים וההשמדה הנאצית, החי ומפעם ביסוד היסודות של ההוויה הנפשית של הישראליות, לראות את היקף המחלה שסימן חנוך לוין, משום שהיא צומחת, בין השאר, מן הזיכרון הזה. אבל אנחנו, הרואים את הקולות העולים מספירת השלטון הישראלי סביב המלחמה בעת הזאת, המנסים ללבות אותה כמדורת־שבט־תמיד, רואים היטב את מה שניסח לוין.
ב'מלכת אמבטיה' יש סצנה של "ישיבת ממשלה" הנפתחת במונולוג של "ראש הממשלה":
"אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. (נואמת) רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת..."
בשעתה זו הייתה קריקטורה (כמעט בלתי קריקטורית) של גולדה מאיר. במרחק הזמן ברור כי זו לא עוד גולדה ולא ביבי אלא רוחה של ישראל כולה, והנמענים של הדיבור הזה הם אמנם "שכנינו הערבים" וסביבם העולם כולו. הזחיחות שלא תתואר, הבאה עם חירשות, עיוורון ואדישות נפשעת לקיומו ולחייו של אחר; האנוכיות האינסופית הכרוכה בתחושת ה"צדק" הזאת, שגולדה מאיר ניסחה לא פעם, צמחו במשך הדורות שעברו מאז לכדי ציוויליזציה שלמה של צדק; צדק אלוהי, המדיף קדושה הבאה מגבוה ו"מעשן הקורבנות".
נתניהו הוא בוודאי הגידול המפלצתי של ציוויליזציית הצדק הזו ובו־בזמן — המימוש הנכון והמלא ביותר שלה. רבים, היום, דווקא היום, רואים את תחושת הצדק החוברת לחמס ולחמסנות שאין לה אח ורע בדמותו של נתניהו. יש טעם רב לדעת כי חנוך לוין ראה וניסח זאת בשלב הפורמטיבי של הגידול. במובן מסוים — נתניהו משחק על בימת ההיסטוריה את הסאטירה הטרגית ביותר של חנוך לוין, והוא נישא מעל המציאות החיה של ישראל ככרונוס (סאטורן) הטורף את בנו בציורו הנורא, הבלתי נשכח, של פרנסיסקו גויה.
דמותה של גולדה מאיר ב'מלכת אמבטיה' מנציחה גם את ההתנשאות שלה כראש ממשלה. מיד אחרי "הנאום" הזה בא הדיאלוג הבא:
שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?
ראש הממשלה: לא, אתה בסך הכל שר הדואר, אתה בן אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.
שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.
ראש הממשלה: בהחלט.
אין צורך בפירוש מיוחד כדי לראות לא רק את הממדים הסמליים, העקרוניים, של מערך ההתנשאות הזה, הן בחברה הישראלית הציונית אלא גם את גידולו החצרני, הסמלי לא פחות, בעידן נתניהו. אבל החשוב והמרתק במהלך הסאטירה של לוין הוא הבנת השייכות העמוקה של תחושת "הצדק" המטפיזית הישראלית, לסולם ההתנשאות החברתי־תרבותי הישראלי, ולקשר הסמוי בין ה"מזרחים" ל"ערבים" — ה"לא צודקים הראויים ללעג" (שר הדואר בממשלה ה־14 היה ישראל ישעיהו־שרעבי).
'מלכת אמבטיה' הייתה ונותרה הסאטירה הנוקבת ביותר שנכתבה כאן על משמעותה הנוראה של המלחמה, אותה "המלחמה הבאה", בחייה של המדינה והתרבות הישראלית. חנוך לוין התיר בה את כבליו של המיתוס המכונן של הגבורה הישראלית — עקדת יצחק:
אברהם: בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?
יצחק: כן, אבא, אתה הולך לשחוט אותי.
אברהם: אלוהים ציווה עליי.
יצחק: אין לי טענות אליך, אבא, אם אתה צריך לשחוט אז תשחט.
אברהם: צריך לשחוט. אני חושש שאין ברירה.
יצחק: אני מבין. אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עליי את הסכין.
אברהם: אני עושה את זה רק בתור שליח של אלוהים.
יצחק: בטח שבתור שליח, אבא. קום לך בתור שליח ותניף את הסכין בתור שליח על בנך על יחידך אשר אהבת.
רבים מבין ההורים השכולים בקהל הישראלי לא סלחו לחנוך לוין על הדברים הללו. ועל הקריקטורה של מעמד הר סיני המשולבת במחזה לא סלחו לו שומרי החומות האחרים. המחזה הורד מעל במת התיאטרון הקאמרי ב־1970. לוין כתב "התנצלות" אירונית על שכתב את המחזה. ממרחק השנים רואים היטב כי זו התנצלות של נביא. הוא הועלה שוב במסגרות שונות במשך השנים ורבים ראו, יותר ויותר, כי המחזה הזה הוא החשבון המר והאוהב ביותר עם הישראליות, עם היהדות המזוגה בה וערכי הגבורה, הציות, האיפוק וההקרבה המפעמים בה.
הקורא את 'מלכת אמבטיה' היום, אם הוא ישראלי, ופוגש את שירם של "אנשי הבסדר", היודעים עד כמה הם טובים וראויים לטפיחה על השכם, ואת האמהות (שלוקי ופצלוכס) הגאות בבניהן המצטיינים בלהיות בסדר עד שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו, כשליח האל, יורד מן השמיים ומזכה אותן בפרס על הבנים שגידלו כה מתאימים למלחמות ישראל — כשהפרס הוא הזכות להגיד שלוש מילים גסות בלי שזכותן האימהית תיפגם (!) — ופוגש את נאומה הנצחי של גולדה מאיר או סצנת עשרת הדיברות פוגש את המחזה המצחיק והטרגי והמדויק ביותר שנכתב כאן עלינו. וכשהוא פוגש את סצנת 'מלכת אמבטיה' עצמה, הוא אינו מאמין למראה עיניו:
אישה: אמבטיה יש לנו?
בעל: כן.
אישה: בית שימוש יש לנו?
בעל: כן.
אישה: את התנ"ך נָתַנּו?
בעל: נתנו? את נתת את התנ"ך!
הקשר שמגלה חנוך לוין בין הזחיחות המוסרית, הצדקנות, האמונה היהודית (בתרגומה המקומי הביטחוניסטי) לבין האנאליות האינפנטילית הטוענת למלכות ולא פחות ממנה, הוא מן הנבואות המדהימות ביותר שרשמה האמנות הישראלית לזכותה. לא במקרה מכריז הבעל במרכזה של סצנת האמבטיה "המסדר יעבור ל'קפוץ לי!' מסד־ר – קפוץ־לי!"
הסאטירות הללו שפתחו את הקריירה של חנוך לוין כאחד מגדולי המחזאים שקמו לתיאטרון העברי אינן מחזות קלילים. ומי שיקרא בהן בימים האלה יגלה בקלות כי רק מעט מתחת למעטה המתעתע של ה"רוויו הסאטירי" הולכים ונישאים מחזות קודרים כחזון ירמיהו ומגילת איכה; דברי אבל ואהבה צורבת לעם היושב בציון. דברי אבל מתוך־תוכי "ציון" שבציון. מתוך העברית העמוקה והדתית ביותר ומתוך ערבות עמוקה ונפשית לחיי היושבים כאן ונותנים את חייהם בעד חייהם כאן. •
נתניהו משחק על בימת ההיסטוריה את הסאטירה הטרגית ביותר של חנוך לוין, והוא נישא מעל המציאות החיה של ישראל ככרונוס (סאטורן) הטורף את בנו בציורו הנורא, הבלתי נשכח, של פרנסיסקו גויה
הקשר שמגלה חנוך לוין בין הזחיחות המוסרית, הצדקנות, האמונה היהודית (בתרגומה המקומי הביטחוניסטי) לבין האנאליות האינפנטילית הטוענת למלכות ולא פחות ממנה, הוא מן הנבואות המדהימות ביותר שרשמה האמנות הישראלית לזכותה
