אני יודע שזה לא הזמן לכתוב על כדורגל בימים אלה, אבל השבוע צוין יום השנה העשירי ללכתו של אריק איינשטיין. ואריק בשביל רבים הוא על־זמני. אני רוצה לספר לכם על אריק אוהד ואוהב הספורט, ובפרט על אהבתו לקבוצה האדומה.
פעם, כשהייתי בן 16 והתעניינתי בלהתחיל עם בחורות, זו הייתה קצת פאדיחה להודות שאני אוהד הפועל ת"א. בכל זאת, אלה היו שנות ה־90. אז הייתי שואל את הבחורה אם היא אוהבת את אריק איינשטיין, ואם היא הייתה עונה בחיוב, ישר הייתי מצמיד לה את התשובה שגם אני, ומיד מוסיף שגם אני, כמוהו, אוהד הפועל ת"א. זה עבד כמו קסם...
להיות אוהד כדורגל תמיד נתפס קצת בזלזול ובחוסר חוכמה. אריק היה סמל ה"קול", ואריק היה האישור שאתה יכול להיות אמן, מצחיקן, רגיש וצנוע, ועדיין לא להיחשב לאידיוט מושלם משום שאתה אוהב כדורגל. אריק הפך בשיריו את הפועל לאישה. כזאת שאתה שר לה. "ואני חושב, הפועל שוב הפסידה", זה כמו שיר אהבה.
כשמדובר על שחקני הפועל ת"א אריק היה כמו ילד. אחרי ניצחונות והפסדים הוא היה מתקשר לאליליו. כשמשה סיני היה בתקופה לא טובה כמאמן הקבוצה, הוא זכה לטלפון שכזה. "משה, אני אוהב אותך ורוצה לחזק אותך. אתה עושה עבודה טובה. הקהל יבין את זה בעוד כמה שנים".
בשביל סיני זה היה רגע מרגש. כזה שזוכרים לנצח, כמו שאני זכיתי לדבר איתו פעם בטלפון, כשנשלחתי לשאול אותו אם יסכים להשתתף בקליפ של שלמה ארצי. בשבילי זה היה כמו דרבי מוזיקלי, שלמה הצהוב ואריק האדום. אריק ענה לי בצורה אופיינית: "הרי אתה יודע מראש את התשובה שלי". ואז אמר: "אתה לא רוצה לשאול אותי עוד משהו?" באותו רגע התחילה השיחה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, שיחה בת 90 דקות שטובה יותר מכל משחק אליפות. אחרי שניתקתי, אמרו לי שהוא קרא לי "שרוט מתוק". זו המחמאה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם.
הרי רק אריק יכול לשיר על קבוצתו האהובה ש"אמרו לו שהוא בחר בצבע ובדגל הלא נכון", ואני בתור אוהד אשיר (ואצעק) זאת בגאווה.
