עמית לומד בכיתה י"א במגמת תיאטרון, הוא מצחיק מאוד ונהנה שם, אבל נראה לי שאם הייתה מגמת גלישה כנראה שהוא היה הולך לשם - הוא מאוד אוהב את הים וגולש מכיתה ג'. הוא גם מאוד אוהב כדורגל, אוהד שרוף של יובנטוס. אנחנו נפגשים כמעט כל שבועיים אצל סבא וסבתא לארוחת שישי, תמיד יושבים אחד ליד השנייה בארוחות, והוא ממש אוהב את הסיגרים שסבא מכין. באופן כללי הוא מת על בשר, ומבחינתו שיהיה ברביקיו תמיד ובכל ארוחה. בכל שנה באוקטובר אנחנו חוגגים יום הולדת משותפת לעמית, לאחותו הגדולה מיקה ולסבתא, ואחרי שהוא ציין את יום ההולדת בשבי אני מחכה שהוא יחזור ואאפה לו עוגה".
מיכל, אמא של גל, מספרת על השבת ההיא. "התעוררנו בבוקר מאזעקה בקיבוץ שלנו, גלאון, וישר דיברתי עם אחותי טל, בבארי. בהתחלה היא אמרה שהכל בסדר, ואת מה שקרה אחר כך היא סיפרה לנו רק בדיעבד. נכנסו אליהם שבעה מחבלים הביתה, ועמית ניסה להגן על האחיות הקטנות שלו, אבל טל אמרה לו להיכנע והמחבלים הוציאו אותם מהבית והובילו אותם בקיבוץ עם השכן שלהם יוסי שרעבי ובן־הזוג של הבת שלו אופיר אנג'ל. כנראה שלא היה להם מקום בכלי הרכב, אז הם החליטו לקחת רק את הבנים. טל התקדמה לאחד המחבלים, הסתכלה לו בעיניים ואמרה: 'הוא רק ילד, לא חייל'. היא התחננה שייקח אותה ולא אותו. הוא שם את היד על הנשק, והיא הלכה אחורה לגונן על הבנות הקטנות. הכניסו את עמית לאוטו, והיא הספיקה לצעוק לו שלא יפחד ושהם יוציאו אותו מעזה. וזהו, הם נסעו איתו. אנחנו כל כך מתגעגעות, ורוצות אותו בבית - הלוואי שהוא יחזור היום, שהוא יהיה ברשימה".
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
